תכלית עבודת התביעה המשטרתית היא להגיע לחקר האמת וזאת באמצעות בחינה של כלל הראיות בתיק. קל להתבלבל ולסבור כי מטרת התביעה היא להביא להרשעה בכל מחיר, אולם בפועל עליה לשקף בפני בית המשפט את המציאות העובדתית במלואה, על מנת שלא לקפח את הנאשם ולהביא להרשעתו על לא עוול בכפו.
גם עדויות של עדים מהימנים שצפו בתאונה מהוות ראיה משמעותית שיש להתייחס אליה במסגרת הנסיבות. לעיתים, ההבדל בין הרשעת הנאשם לבין זיכויו, נשען על עדות מפתח. אולם במקרה הבא, בחרה התביעה המשטרתית להגיש כתב אישום חמור כנגד נהגת בגין גרימת תאונת דרכים שהובילה לפציעה קשה של הולכת רגל מבוגרת, וזאת תוך התעלמות מוחלטת משני עדים אשר מסרו עדויות במקום התאונה לבוחן המשטרתי. בנקל יכולה היתה הנאשמת למצוא את עצמה מורשעת ומאבדת את רישיונה לתקופה ארוכה, ואף לא מן הנמנע כי בית המשפט היה אף שולח אותה למאסר שיומר בעבודות שירות.
לא פלא כי שיעור ההרשעות בבית המשפט כה גבוה. בהכרעת הדין שמוצגת לפנינו, מותח השופט ביקורת נוקבת על התנהלות התביעה במקרים בהם מעורבים עדים מרכזיים.
נסיבות המקרה והסביבה הקרובה לתאונה
המדינה הגישה כנגד הנהגת כתב אישום בו יוחסו לה עבירות של נהיגה בקלות ראש וגרימת חבלה של ממש. על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 03/03/11 נהגה הנאשמת ברחוב ויצמן בגבעתיים ברחוב דו סיטרי ודו מסלולי, מכיוון צפון לדרום, חצתה את הצומת עם רחוב ישראל טייבר וכאשר עמדה לחצות את הצומת עם רחוב ארזלוזרוב, לא הבחינה מבעוד מועד בהולכת רגל שחצתה את הכביש משמאל לימין כיוון הנסיעה, ופגעה בה לאחר שזו הספיקה לחצות את רוב רוחב הכביש. כתוצאה מפגיעת המכונית, נפצעה הולכת הרגל באופן קשה.
במהלך הדיון בבית המשפט, העידה הולכת הרגל כי "ירדתי ממונית בויצמן (שלא במעבר חציה) בפינת טייבר מהדלת הימנית, הסתכלתי בכביש ימינה ושמאלה וראיתי משאית שפורקת סחורה. אני חציתי ישר וקצב ההליכה שלי היה רגיל, הסתכלתי לשני הצדדים לראות אם יש רכבים ולא היה שום דבר. לא יודעת מאיפה היא יצאה".
במסגרת החקירה הנגדית, נשאלה הולכת הרגל כיצד זה שלא ראתה את הרכב הפוגע , וזו השיבה כי "המשאית היתה רחבה ואת הרכב לא ניתן היה לראות, כאילו בזדון כי הכביש היה ריק". לדבריה "אם היו עדים שם שראו את התאונה שלא מכירים אותי ואת הנהגת והם אומרים שחציתי את הכביש בריצה אני אומרת שזה לא נכון. אולי מיהרתי אבל לא רצתי, אני מסתכלת ימינה ושמאלה והולכת במהירות".
הבוחן מחליט על דעת עצמו
במסגרת הדיון בבית המשפט הועלה לחקירה נגדית גם הבוחן המשטרתי שהסביר כי ביצע לאחר התאונה שני שחזורים. אולם באורח פלא, הוא מעיד כי "בשחזור שעשיתי בחלק מהדברים התייחסתי לעדי ראיה ובחלק לא".
סלע המחלוקת: בהתאם לעדות עדי הראייה, בכיוון חציית הולכת הרגל עמדה משאית שהסתירה אותה כאשר באותו הזמן חלף בנתיב אוטובוס אשר גם הוא גרם להסתרת שדה הראייה. למעשה, הולכת הרגל הופיעה בנתיב הנסיעה של הנאשמת שלא במעבר חציה, כאשר לנהגת אין כלל אפשרות למנוע את התאונה.
במסגרת הדיון, הוברר כי שני העדים, שזומנו ע"י ההגנה ולא ע"י התביעה, מסרו את עדויותיהם בשטח לבוחן אולם זה במסגרת הדו"ח, בחר להתעלם מעדויות אלו לחלוטין, והציג חוות דעת ממנה משתמע כי שדה הראייה של הנהגת היה פנוי וזו חצתה את הכביש מבלי שדבר הסתיר את שדה ראייתה. למעשה, עפ"י דו"ח הבוחן, לנהגת היה די זמן על מנת להבחין בהולכת הרגל ולעצור את הרכב תוך מניעת התאונה.
מחדל משטרתי, שוב
לדברי עו"ד אלעד שור, מומחה לדיני תעבורה שייצג את הנהגת: "אין ספק כי על התובע המשטרתי היה לזהות כי דו"ח הבוחן לא הביא בחשבון את העדות המהותית של העדים ועל כן, עפ"י ההיגיון המשפטי, עליו היה לבקש מהבוחן כי יתייחס בחוות דעתו למכלול העדויות ויביאם בחשבון". בהתאם לביקורת זו, מצא לנכון בית המשפט לחייב את הבוחן לבצע את החישוב אולם הפעם, תוך התייחסות לעדותם של שני העדים. וכך, לאחר שהבוחן הביא בחשבון את כלל העדויות, זה הגיע לכדי מסקנה כי התאונה הייתה בלתי נמנעת. בנסיבות אלו, מצא לנכון בית המשפט לזכות את הנאשמת".
השופט הטיח מילים קשות בצוות התביעה: "אני בהחלט שותף לביקורת על התביעה כי טוב הייתה עושה לו הייתה מביאה לכלל מצב שבו שני עדי הראיה לאירוע שגרסתם נגבתה לאחר האירוע ע"י המשטרה, היו גם הם מוצאים את מקומם ברשימת עדי התביעה אשר בכתב האישום, ולא ההגנה שהיא הייתה צריכה לזמנם כעדי הגנה. השופט הפנה את הביקורת גם לראש מדור התביעות. לדברי עו"ד שור, בחירתו של התובע שלא לזמן את העדים אינה ראויה והיה בכושרה כדי להביא להרשעת נאשמת על לא עוול בכפה. "זה מצב בלתי נסבל. לא ניתן להקריב על מזבח המלחמה בתאונות הדרכים נהגים תמימים".
עוד משפט וביטוח בוואלה! רכב