את מבחן הנהיגה המעשי שלי ("טסט") עשיתי לפני כמעט 30 שנה והוא ארך לא יותר מכמה דקות; אחרי נהיגה קצרה ברחוב הראשי של העיר, התבקשתי מהבוחן ("טסטר") להיכנס לחניה ברוורס, בעליה בין שתי מכוניות. גם חניה, גם זינוק בעליה וגם נסיעה לאחור להזכירכם, עם גיר ידני. מבחן השליטה האולטימטיבי באותם ימים. הצלחה - ויש לי רישיון, כישלון ואני עם אות קלון וטכס השפלה בכיתה. ביצוע מדויק של הפעולה העניק לי את הדיפלומה הנכספת - גושפנקה רשמית אחרי 4 שעורי נהיגה אצל מורה מוסמך פלוס שלוש שנות ניסיון של נהיגה בשדות העמק ושטחי המרעה של רמת הגולן.
ארבעה שעורים בלבד וטסט של כמה דקות העניקו לי את רישיון הנהיגה (וזה לא שהייתי התקווה המוטורית של עמק החולה או נהג עילוי יחיד בדורו.). רוב רובם של חברי וחברותי לשכבה החזיקו ברקורד דומה טסט שני (שומו שמיים!) נחשב לסוג של מוגבלות. כיום תלמידי נהיגה מחויבים לעבור עשרות שיעורים ואפילו מבחן פנימי, ועדיין רבים נכשלים בטסט הראשון, השני וגם אחריהם. האם המבחן הפך להיות קשה יותר? האם הגישה השתנתה?
הפסיכומטרי כמשל
ההיגיון אומר שאחרי כל כך הרבה שיעורים, התלמיד צריך להיות מבריק ולסיים את השלב המעשי בהצטיינות יתרה. על אותו משקל, כל מי שלוקח את אחד מקורסי ההכנה למבחן הפסיכומטרי צריך להוציא לפחות 780 במבחן. והרי כולנו יודעים שבודדים מגיעים לציון הדמיוני, בעוד הרוב מתייצבים אי שם באזור ה-600 פלוס-מינוס. אז מה, כולם טיפשים ולא יודעים לנהוג או שהשיטה היא זו שלא יעילה?! התשובה לכך היא פשוטה: הלימודים הללו לא מלמדים שום דבר מלבד איך לעבור את המבחן.
המבחן הפסיכומטרי לא מעיד על חוכמה אלא על היכולת ללמוד חומר רב בפרק זמן קצר ולהיבחן עליו. אבל לימודי ההכנה לפסיכומטרי פחות קשורים לענייננו, ולו בגלל העובדה שהם לא חורצים גורלות או מצילים חיים. במקרה הגרוע, מי שלא יתקבל לפקולטה הנחשקת למשפטים באוניברסיטה ישראלית, יוכל לעשות זאת בחו"ל או באחת המכללות הפרטיות ולהגשים את חלום האם היהודייה. הבעיה שלנו היא עם לימודי הנהיגה שלא ממש מלמדים לנהוג אלא בעיקר איך לעבור את הטסט (היה מי שקרא לזה "לימודי הפעלת מכונית"). ובמקרה זה רבותיי - כישלון כאן הוא בפירוש עניין של חיים ומוות!
הגיל שצריך להתחיל
המבחן המעשי שלי נחשב בזמנו לניסיון הכשלה ברור - ובכל זאת עברתי אותו בקלות. זה לא קרה כי הייתי גאון, אלא בזכות העובדה שהיה לי ניסיון. היום המבחן הזה כל כך פשוט, כי כמעט בכל מכונית יש כבר מערכת המסייעת בזינוק בעליה ואפילו מערכת המחנה את הרכב לבד. כל מה שהנבחן צריך לעשות הוא ללחוץ על הכפתור הנכון - והרכב כבר יעשה את כל השאר. ככה לא לומדים לנהוג.
כאשר אנשי מקצוע נלחמים להתיר עיסוק בספורט מוטורי בישראל החל מגיל שש, יש מי שזה אולי נראה לו מופרך, אבל בסופו של דבר, הניסיון בעולם מלמד שהילדים הללו הופכים להיות הנהגים הטובים ביותר. כשילד בן שמונה מתחיל לנהוג במסלול סגור בקארטינג, הוא לומד בבית הספר של החיים לשלוט במצבי קיצון כמו בלימות חרום, חמיקה ממכשול, תת היגוי או היגוי יתר. הוא לומד להגיב בזמן ואיך לצאת מאותם מצבים בלי לסכן אותו או נהגים אחרים. וחשוב מכך - הוא לומד להשתלב היטב בתנועה ולכבד את שאר הנהגים שסביבו.
תרבות נהיגה קוראים לזה. משהו שעדיין לא השכילו להבין במשרדי החינוך והתחבורה במשך עשרות שנות קיומם. איזה אסון יקרה אם יכניסו לתוכנית הלימודים אימון קארטינג שבועי לצד שיעורי תורה שבעל פה (תושב"ע), התעמלות או כלכלת בית?! אף אחד לא צריך לצאת מהלימודים האלה שומאכר, אבל מי שיעבור אותם יוכל לצאת מהבית לבילוי ולחזור ממנו בריא ושלם. לילד כזה שמגיע לגיל 17 ומאחוריו נמצאות כבר 9 או 10 שנות ניסיון בנהיגה, השליטה ברכב אמיתי היא דבר טבעי ופשוט במקום זר ומלחיץ. ככה זה: קשה באימונים קל בקרב.
לנו לא היה קארטינג בקיבוץ, אבל ג'יפים וטרקטורים דווקא כן. וכשמורה הנהיגה הפטיר בסוף השיעור הראשון שלי "הקיבוצניקים האלה..." - הוא ידע שכסף הוא לא ירוויח מאתנו, אבל לפחות יהיו לו תלמידים טובים.
מכל מלמדי השכלתי
כמו שאמרה לי פעם מישהי - החתונה היא לא רגע השיא של הזוגיות אלא רק תחילתה. משם צריך להתחיל לעבוד על הנישואין בכל יום ושעה בכדי שהם יצליחו. מבחן הנהיגה המעשי לא אומר שאנחנו יודעים לנהוג. הוא בסך הכל מאשר שעמדנו בדרישות הסף שמישהו החליט שהם מספיקות כדי להתיר לילד בן 17 לשלוט במכונה עם עשרות ולעתים מאות כוחות סוס.
לשלוט במאסה דוהרת של מאות או אלפי קילוגרמים ולנווט אותה בין אלפי מכוניות ואינספור אנשים אחרים. את הטסט שלי עברתי בקלות, אבל לנהוג אני עדין לומד גם אחרי 30 שנה. בניגוד לאותה תקופה, היום כבר פועלים בישראל מספר בתי ספר לנהיגה מתקדמת שמציעים לימוד של נהיגה אמיתית על ידי מדריכים מנוסים ומוכשרים. אני יכול לציין בסיפוק שאת הרישיון שלי קיבלתי ממשרד התחבורה, אבל לנהוג ולרכוב למדתי מהטובים ביותר; טל שביט ז"ל, און יעקובסון, פרדי פרייהוף, ראם סמואל, איתן בלאנק, גידי פרדר, ניר בן ארי ואפילו אראמין שוורץ, נהג ה-WRC של סקודה העולמית היו בין אלה שזכיתי ללמוד מהם את כל מה שאני יודע ולא פחות מכך, להבין כמה אני עדין לא יודע.
כל קורס כזה, כל קילומטר עם נהג כזה שיושב על ידך ומסביר היכן טמונות הטעויות שלך, הוא אוצר יקר מפז שמציל חיים - גם אם אף אחד מהמוזכרים לעיל לא אוחז בתואר של "מורה נהיגה" מטעם משרד התחבורה הישראלי. קורסי הנהיגה הללו הם לימודי הנהיגה האמתיים - כאלה שעושים את ההבדל בין נהג לסתם אחד עם רישיון נהיגה. הגיע הזמן שמישהו מהפקידים יבין שאחרי עשרות אלפי הרוגים ופצועים בכבישים, כנראה שמשהו לא בדיוק עובד בשיטה הנוכחית וכדאי לחשוב איך לשנות ולשפר אותה. ועד שייפול למישהו שם למעלה האסימון, קחו את גורלכם בידיכם, השקיעו, התאמצו ושאפו להשתפר כל הזמן, כי כמו בחיי הנישואין, אחרי החופה מתחילים החיים האמיתיים וצריך להשקיע בהם - אחרת זה נגמר.
עוד מאמרי בטיחות בוואלה! רכב
הצטרפו לקהילה המוטורית הגדולה בישראל