תחרות המוות הבאה היא עניין של זמן

עברו מספר חודשים מאז מצאו את מותם שני בחורים צעירים לאחר שהועפו מאוכף הדו"ג בכביש בית אריה. תאונה מצערת, כה מיותרת ואף מכעיסה. מכעיסה מאוד. כי מותם בטרם עת נגרם בשל התנהגות פזיזה, ילדותית, קפריזית שמאפיינת רוכבי דו"ג רבים שעלולים בהחלט למצוא את עצמם באותו המצב – בלי דופק , בלי נשימה. מתים. אולם האשמה אינה מוטלת רק על הרוכבים, אלא מיוחסת גם להמון חסר האחריות, שבשלהובו הילדותי דחף את השניים אל מותם.

כביש בית אריה התקבע בתודעת הרוכבים כאי של מתירנות חוקית, בגדר הכל מותר ואף מומלץ וכמה שיותר ראוותני ומסוכן- כך עדיף. מופע מתעתע של יכולות רכיבה שלכאורה נרכשו, אשר הסתיים בחבטה על אספלט המציאות וכושר השליטה בכלי.

בית אריה הפך במרוצת הימים למקום מפגש שתכליתו אחת - לפרוק כל עול, להתיר רסן, פורקן יצרים של רוכבים, עוברי אורח וחברים שגדשו את המקום , מצוידים באלכוהול , שטופי הורמונים וביטחון עצמי מופרז, חדורים רצון לרומם את האגו שאינו שבע לעולם, זה שסובב בפריסטייל את המצערת אל מותם.

אין ספק כי ביצוע פעלולים והפגנת ביצועים מספקים שצף אדרנלין משכר, אולם יש הבדל עצום כאשר הדבר נעשה בתנאים ראויים, בסביבה מתאימה ובמתינות. וכל זה לא היה בבית אריה. רחוק מכך. היתה שם חבורה משולהבת וחסרת אחריות. מופע אימים המוני של חוסר בגרות, העדר סדר וכללים בסיסיים של רכיבה בטוחה. הכתובת היתה מרוחה בצבע אדום עז, שנחווה כסדין מונף אל מול פניו של רוכב על אופנוע זועם.

והכביש בינתיים נסגר, אולם הרצון הילדותי לפרוק כל עול עודו קיים וזו רק שאלה של זמן עד שתמצא חלופה שתאפשר לאותו המון לדחוף אל המוות רוכב נוסף. למוטט נפשית עוד אימא או רעיה. להביא חורבן. ואין בדברי אלו משום להוריד את כובד האחריות שנופלת על כתפו של הרוכב עצמו, שהוא ולא אחר מקבל את ההחלטה האם לחרף את נפשו על מזבח ריצוי ההמון. אולם הלחץ החברתי כה משמעותי והסבירות כי הרוכב ימתן את פעלוליו בהיעדר הקהל - גבוהה מאוד.

אופנוע הוא כלי שמספק תחושה נהדרת. התחושה כי אתה והוא אחד הם - מהתחושות העילאיות והנהנתניות שיש. אין בכך ספק. את התחושה הזו לא יצליחו לעקור ממני, אולם בו בעת, יש לרכוב עליו ביראה , באופן שזוכר כי תחושת החיבור היא רק תחושה ובכל עת אתה יכול למצוא את עצמך מושלך מאוכפו, כאילו יבקש לנער הוא אותך מעליו. לבטח כאשר אתה מבצע סטופי, ווילי או כל פעולה עתירת סיכון אחרת. . ואת ההבדל בין השניים כדאי להבין מוקדם ככל שניתן ולהפנים כבר ברכיבה הבאה.

ובאותה הנשימה, בשבוע שעבר בעודי רוכב עצר בסמוך אלי בתחנת הדלק בחור צעיר, בן 22 רכוב על ג'יקסר אלף סמ"ק. כחצי דקה לאחר מכן נעמד לידו בחור נוסף, שלשאלתי השיב כי הוא בן 23, ישוב על נינג'ה אלף. מדובר על שני כלים שהמילה רצחניים היא מהמכובסות שניתן לכנותם. טירוף צרוף. הסיכוי כי שני הרוכבים, בטווח הגילאים ובעקומת הניסיון שרכשו, יוכלו להתקרב ולנצל עשירית ממסוגלותם של הכלים – קטנה עד למאוד, אולם הסיכוי כי הכלי יבעט אותם חזק מאוד מאוכפו וישליכם לעבר הקרקע או מעקה הבטחות – עצום.

הסיכוי כי ירגישו סינרגיה עם הכלי וחיבור עמוק לנוכחותו הפיזית(ויש שיגידו גם הרוחנית) - שואף לאפס אך מקרבם מבחינה סטטיסטית תוך קפיצה קוואנטית אל עבר פציעתם החמורה או מותם בטרם עת. זו שטות גמורה ליצור פער כה דרמטי בין מסוגלות הרכיבה לבין הספקו ואופיו של הכלי. גם ענווה היא שם המשחק, הרכנת ראש בפני הכלי שאינה קיימת אצל רוכבים רבים.


הכותב הוא ד"ר ועו"ד, מומחה בדיני נזיקין ורוכב אופנועים אדוק

לייק אחד ואתם בקהילה המוטורית הגדולה בישראל