מחדל מתמשך: נהרגים על המעקה, ולאף אחד לא איכפת

מידי שנה מוצאים את מותם רוכבי אופנועים בשל אוזלת ידה של המדינה בסילוק הסיכון שטמון במעקות "הבטיחות". ההבנה כי מעקות אלו שנועדו למנוע מוות של נהגים בכלי רכב על 4 גלגלים מביאים למותם של אופנוענים רבים אינה חדשה, אולם לממשלה למרבה הצער, יש מסורת ארוכה של הפקרת הרוכבים - ואותה יש להביא לכדי סיום; לא בעוד שנה, וגם לא לאחר שעוד ועדה בינמשרדית תפרסם את מסקנותיה, אלא מיד לאחר כינונה של הממשלה החדשה.

יוסי והב ז"ל, שנהרג בשבוע שעבר בתאונה בכביש 31 מערד לסדום, מצטרף לשורה ארוכה של רוכבים שלא זכו לראות עוד אור יום לאחר שהחליקו לעבר המעקה המשסף. בתחילת שנת 2012 נוסחה באירופה טיוטה מיוחדת לתקן את מיגון מעקות בטיחות לאופנועים וישראל מיהרה לאמץ אותה.

הגדיל לעשות משרד התחבורה והקים ועדה משרדית שקבעה כי "אחד הגורמים לחומרת הפגיעה בתאונות רוכבי אופנועים הוא בתכנון הלא-סלחני עבורם של צדי הדרך, לרבות שימוש במעקות הבטיחות, שתוכננו מבלי להתחשב בפגיעה אפשרית של רוכבי אופנועים. בחלק ניכר מדגמי המעקות הנמצאים בשטח, ישנם חלקים בדידים חדים: עמודים של מעקות פלדה אשר עשויים לגרום לפגיעה חמורה בחלקי הגוף של רוכב אופנוע המתנגש במעקה, במהלך תאונה או בעקבותיה".

נוסח הודעתה של הועדה אינו מותיר מקום לפרשנות, המציאות חד משמעית והסיכון קיים. אולם נכון להיום, שיעור גבוה מהמעקות בארץ לא שופרו כנדרש והמוות ממתין ממש מעבר לעיקול. הסיבה לכך? ככל הנראה בעיות תקציב. אולם הלכה למעשה, במהלך השנים האחרונות התעשרה קופת המדינה במאות מיליונים של שקלים שנגבו מהציבור כתוצאה מהרחבת פרישת מערך המצלמות. להיכן זרם הכסף? האם לא ניתן היה לייעד מקצתו, עשרות מיליוני שקלים בודדים לצורך מתן מענה ראשוני בכבישים המועדים לפורענות? ובכל מקרה, תקציב משרד התחבורה הוא מהכבדים בתקציבי המשרדים.

האם בין המיליארדים הרבים שהוקצו לצורך משימות המשרד, לא ניתן היה לאתר את הסכום המתאים לצורך כך? כמובן שניתן היה למנוע את מות של יוסי והב ז"ל ושל רוכבים אחרים, אך חוסר הידע של המשרד ושל הנוגעים בדבר מנעה זאת. מותם המיותר של הרוכבים מונח על שולחנותיהם של פקידי הממשלה הרלוונטיים, והם אלו שבחרו להפנות את גבם לסיכון שטמון במעקות הבטיחות.

עתה, רבים טוענים כי התאונות שגובות את חייהם של הרוכבים מתרחשות במהלך רכיבה ספורטיבית במהירות מופרזת, ועל כן מלוא האשמה מוטלת עליהם לכאורה. אולם, לעניות דעתי - זו הנחה שגויה. גם תאונה בחמישים קמ"ש יכולה בקלות לגזור את גופו של הרוכב. אין מעיל או מיגון שיוכלו למנוע את מותו או את הותרת הנכות הקשה בגופו.

נדמה, כי הבעיה טמונה ביחס הבסיסי של המדינה לרוכביה שנאלצים להילחם על זכותם לרכוב בכביש כאשר סוגיית מעקות הבטיחות, היא דוגמא אחת מיני רבות שממחישה את היעדר ההתייחסות הראויה לקבוצה זו. לראייה, כי חרף כל האזהרות עדיין ממשיכים לצבוע כבישים בצבעי סימון בעלי מקדם חיכוך נמוך שמגדיל באופן דרמטי את הסיכון להחלקה.

ייתכן כי היעדר לכידות מספקת בקרב הרוכבים ואי הפעלת לחץ מרוכז וממוקד כלפי מקבלי ההחלטות, הם שמשהים את מציאת הפתרונות לבעיות של רוכבי הדו"ג. או שמא בעצם תפקידו של שר התחבורה הוא לדאוג לבטיחות כלל המשתמשים בדרך ואין כלל צורך ביצירת לובי? כך או אחרת, אין עוד מקום להפקרה שיטתית ומן הראוי ששר התחבורה הבא יתייחס במלוא הרצינות לזעקה קורעת הלב של משפחות ההרוגים ושל הרוכבים שעודם בחיים ,ויחיש ראשית כל את מהלך הטיפול במעקות הבטיחות.

הכותב הוא מומחה לדיני ביטוח ונזיקין ורוכב דו"ג מושבע