התאונה אירעה ביום 3.11.12. המנוח שהיה אז בן 11 שנים, נפגע בעת שנהג ברכב מסחרי מסוג פורד נסע לאחור בכפר ג'יסר א-זרקא, פגע במנוח וגרר אותו לאורך מספר מטרים. הילד הובהל לבית החולים "הלל יפה" אך לרופאים לא נותרה ברירה, אלא לקבוע את מותו.
הוריו של הילד הגישו תביעה כנגד הנהג וחברת הביטוח שבטחה את רכבו בפוליסת החובה, אולם הם הופתעו לגלות כי זו הגישה כתב הגנה בו טענה, כי היא לא מוכנה לשלם את הפיצוי לתובעים. וזאת מדוע? לטענתה, השימוש שעשה הנהג ברכב היה לצורך הסעת נוסעים בשכר ופוליסת החובה שהוצאה אינה מכסה זאת.
לאור ההתפתחות המפתיעה, לא נותרה להורים ברירה אלא לתבוע גם את קרנית. קרנית היא גורם, מעין חברת ביטוח שנותנת כיסוי ביטוחי לפציעות גוף במקרה שאין לפוגע פוליסה שמכסה את אחריותו. וכך קרה גם במקרה הזה.
מי צריך לשלם על הטעות הקטלנית?
המחלוקות בין כל הצדדים נסובה אודות סוגיה אחת - האם חברת הביטוח צריכה לפצות את הורי הילד, או שמא קרנית?
המשמעות מבחינת הפוגע דרמטית מאוד, שכן בניגוד לחברת הביטוח שמבטחת אותו בפוליסת החובה, קרנית זכאית לחזור ולתבוע מהפוגע את כל הסכומים ששילמה לנפגע. מנגד, היה וייקבע כי לא קרנית היא שצריכה לפצות אלא חברת הביטוח שלו הפוגע לא יידרש לשלם כל סכום. אז האם בעת התאונה עשה הנתבע שימוש ברכב מסוג "הסעה בשכר" או שמא לא?
במסגרת הדיון בבית המשפט, טען הנהג כי ביום התאונה "הוא עשה "טובה" לבני משפחה ומספר אנשים נוספים וביניהם מרווה וחברתה, והסיע אותם לטול כרם. עפ"י גרסתו, הוא הסיע לטול כרם תשעה נוסעים, ואת כולם הוא מכיר ויכול להביאם לעדות.
אז מה קרה כאן? האם הוא דובר אמת או שקר? דבר אחד לא לקח הפוגע בחשבון: שאחת מהנוסעות של התובע תעיד בפני בית המשפט כי היא נסעה עימו ביום התאונה ושילמה בגין הנסיעה. "הנתבע הפעיל את הרכב כרכב הסעות", היא העידה כי "נסענו באותו יום לקניות בטול כרם. נסענו 15 אנשים. הבת שלו היתה נוסע נוסף שישבה באמצע על מושב נמוך. מדובר באנשים מהכפר שלנו. כל אחד מאיתנו כשעלה על הרכב, שילם לנהג 50 שקל. בתמורה לכך, הוא היה אמור לקחת ולהשיב אותנו מטול כרם. זה נכון שזו לא פעם ראשונה שנסעתי עם הנתבע 1. הוא עושה נסיעות לטול כרם. כל פעם כשהייתי נוסעת איתו שילמתי 50 שקל. האנשים שהיו עמי ברכב, לא היו מהמשפחה שלי. מהמשפחה שלי לא היה אף אחד נוסף. גם לנתבע 1 לא היתה משפחה ברכב, לבד מבתו. נכון שהוא היה עושה הסעות גם לחדרה. גם לשם נסעתי בתשלום על סך של 10 שקל. 10 שקל הלוך ו-10 שקל חזור. אנו מכירים את הנתבע 1 הוא מהכפר שלנו. הוא מתעסק בנסיעות, זו העבודה שלו. הוא עוסק בהסעות. על הסעות כאלה הוא גובה כסף מאנשים".
הכרעת בית המשפט
עדותה של האחיינית עשתה רושם על בית המשפט. והשופט הוסיף כי "דחה מכל וכל את עדותו של הנתבע - שעשתה עליי רושם לא אמין ולא מהימן", כך ציין
על כן, השופט קבע כי הנסיעה שבמהלכה נפגע המנוח, היתה הסעה בשכר, כאשר הנתבע הסיע מספר נוסעים לטולכרם בתמורה ל- 50 שקל מכל נוסע, וכי הנתבע הפעיל את הרכב למטרה עסקית טהורה למשך תקופה ארוכה, ועל כן אין הפוליסה מכסה את השימוש הנ"ל.
לפיכך, קבע השופט כי קרנית תפצה את הורי הנער בסכום שקרוב מאוד ל-900,000 אלף שקל. איך הגיעו לסכום הגבוה הזה? פיצוי להורים בסך 768,359 שקלים; הוצאות משפט בסך 3,000 שקלים ושכ"ט עו"ד בסך 116,867 שקלים (כולל מע"מ).
לדברי עו"ד וד"ר אסף ורשה, מומחה בדיני ביטוח ונזיקין: "פסק הדין מציף שוב באופן הברור ביותר את המשמעות של הסעת נוסעים בשכר ללא פוליסה רלוונטית ורישיון מתאים בתוקף. מעבר לעובדה כי מדובר על עבירה, הסיכון בדמות חיוב בתשלום פיצויים בגובה שיכול לנסוק למיליוני שקלים, צריך להוות תמרור אזהרה. סטטיסטיקת תאונות הדרכים אינה משקרת. אל תעשו את הטעות האיומה והאומללה ותסיעו נוסעים בשכר באופן הזה".