לא בודקים: למה הנהג הישראלי הוא פראייר

עפ"י וויקיפדיה, מקור המונח פראייר הוא בשפה הגרמנית: המילה Freier, שפירושה בין היתר אדם שמבקר אצל זונות ושקל להפילו בפח ולהונות אותו. במהלך השנים, חדרה המילה לשפת הדיבור הרוסית במשמעות של איש פתי ונאיבי. לימים, הפחד להיתפס כפראייר נצרב עמוק בתוך התודעה הקולקטיבית בארץ והפך להיות תופעה סוציולוגית שמהווה חלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית.

איש אינו רוצה להיתפס כפראייר, אולם בחינה מדוקדקת של התנהלות הנהג או בעל הרכב הישראלי מעלה כי הוא אכן, פראייר. הדבר בא לידי ביטוי בשורה של אופני ודרכי פעולה אשר מוכיחות באופן ברור: רשויות השלטון כמו גם חברות מסחריות, מנצלות באופן ציני את יתרון הכוח והגודל שלהן כמו גם את המצוקה הכספית שמעיקה על רבים מאתנו. יש שיגידו כי ההסכמה לרכוש כלי רכב חדשים במחירים שגבוהים באופן ניכר מהמחירים בחו"ל, מהווה תעודת פראייר מורשה, אולם סוגיה זו נדונה כאן במדור בהרחבה במסגרת טורי דעה . בטור זה, בחרנו דווקא להתעמק בהחלטות אותן מקבל בעל הרכב או המחזיק בו, בלא שהוא מודע עד תום לעובדה כי הן מסתכמות בהתנהגות של פראייר אמיתי.

פציעה במהלך תאונת דרכים מותירה פעמים רבות את הנפגע במצב של חוסר מסוגלות זמנית להתפרנס. החובות והתשלומים השוטפים נערמים ובמקרים בהם נדרש הנפגע גם לפרנס את משפחתו – המצב הופך לבלתי נסבל. נקודת השבר הזו משחקת לידי חברת הביטוח . לאחר מספר חודשי המתנה, היא פונה למבוטח ומציעה לו לקבל סכום פיצוי עבור נזקיו, אשר מהווה סכום סופי לסילוק. ומה עם לאחר החתימה התגלו נזקים נוספים שמגדילים את היקף הפיצוי לו זכאי המבוטח? מאוחר מידי. המסמך נחתם. לפיכך, בשיעור נכבד של המקרים, חתימה על המסמך בטרם התגבש הנזק הסופי, לרוב לאחר שנה מיום התאונה מהווה פראייריות הלכה למעשה.

במצב בו שולחת חברת הביטוח הצעה לפיצוי כעבור מספר חודשים מיום התאונה, אסור ללכת שולל אחר קבלת סכום הכסף המידי, אלא לשקול את הנושא בכובד ראש. במקרים בהם יש את האפשרות להסתייע באופן זמני במקורות מימון חיצוניים, מוטב לעשות כך . מוטב לחיות בדוחק מסוים לזמן מה מאשר להפסיד כסף רב, ובלבד כי יש "קייס. חברת הביטוח עוסקת בניהול סיכונים, ולכל החלטה שמתקבלת בתיק מסוים, עלולה להיות השפעה מכרעת על שורה ארוכה של תיקים אחרים המתנהלים במקביל. משמעות הדבר היא כי לא אחת, מוכנה חברת הביטוח להעלות את סכום הפיצוי, על מנת למנוע את האפשרות כי בית המשפט ייתן פסק דין שיקרין על תיקים אחרים.

סכום משמעותי ביותר של למעלה מעשרת אלפים שקלים, מתאדים מידי שנה מכיסם של רבים ממחזיקי הרכב הצמוד, אותו קבלו ממקום העבודה, למרות שאלו יכולים היו בקלות רבה להותירו אצלם. חוסר המודעות לאפשרות לחסוך את הסכום אינה מקרית – המדינה מסתירה את העניין ממשתמשי הרכב, ולא בכדי – מדובר על סכום מצטבר של מיליארדים. התקנות קובעות כי שווי השימוש של רכב צמוד יחושב כסכום של 2.48% מ"מחיר המחירון" הרשמי (הפיקטיבי) של יבואני הרכב.

אז אם כך כיצד ניתן לחסוך? המדינה מנצלת את העובדה כי הציבור אינו מודע לפסק דין על פיו, זכאי המשתמש ברכב לשלם מס שמחושב רק על סמך נסיעותיו הפרטיות. בית המשפט מבהיר כי אין כל סיבה שנסיעה אותה מבצע העובד, לצורכי עבודה, תחשב לנסיעה פרטית. בית המשפט קובע כי חישוב פרטני ומדוד כזה גובר על החזקה הקבועה בתקנות שווי שימוש ברכב, הקובעת שווי רכב שרירותי ואחיד לפי 7 קבוצות רכב שנקבעו על ידי רשות המיסים. על מנת לחסוך סכומי כסף ניכרים, צריך בין היתר לעמוד במספר תנאים : עריכת מעקב ובקרה של המעסיק על השימוש ברכב והשוואתו ליומן הנוכחות של העובד, ביצוע רישום מפורט של כל הנסיעות העסקיות ברכב, הכולל בין היתר: פירוט של שעת התחלה ושעת סיום נסיעה, מס' ק"מ (לגבי מונה הקילומטרז' וקיומם של מכשירי איתור רכבים שנועדו לצורך פיקוח וביקורת מדגמית ואקראית על פעילות הדיווח של הנוהגים בכלי הרכב.

נקודת ההנחה היא כי איש משטרה פועל באופן תקין וללא משוא פנים, אולם המציאות מלמדת כי קיימים מקרים בהם אנשי חוק אינם אומרים אמת וזאת בין אם במודע ובין אם ללא מודע, אלא מתוך אמונה שלמה במה שראו. נכון, ברמה הפרקטית, בתי המשפט רואים את השוטר כאדם נטול אינטרס לעומת אדם אשר קיבל דו"ח שהוא בעל אינטרס להרחיק את עצמו מביצוע העבירה ובמקרים רבים, כאשר יש שתי גרסאות מסתברות, לרוב תתקבל גרסתו של השוטר. אולם, נדמה כי רבים, השלימו עם "עליונות החוק", על פני האזרח מן השורה ובוחרים שלא לערער על דו"ח תנועה שקבלו, אף שקיים סיכוי בלתי מבוטל כי יש להם ראיות תומכות שיכולות להטות את הכף לטובתכם.

שם המשחק הוא להביא ראיות שתומכות בגרסתכם או לקעקע את עמדת הצד השני. בראש ובראשונה, ניתן וראוי לבקש מעדים שהיו נוכחים במקום ביצוע העבירה לכאורה, לסייע לנהג ולהקדיש מעט זמן על מנת למסור עדות. הסירוב לעשות זאת מטעמים אגואיסטיים של העדר זמן ויכולת – אינם עומדים במבחן ההדדיות והסולידריות. היום זה אתה שיתבקש מנהג אחר בכביש לבוא ולמסור עדות. מחר זאת אתה שתתעקש על כך כי הדו"ח ניתן לך על לא עוול בכפך. כמובן שניתן למוטט את עמדת התביעה באמצעים אחרים, כגון הטלת ספק ושכנוע של השוטר שלא התאפשר לשוטר לשמור על קשר עיין. בשורה התחתונה – נדרש כאן אמביציה מצד הנאשם שאינו מוכן להשלים עם רוע גזירת האישום חסר הבסיס ועו"ד מיומן והוגן גם יחד, שיידע לבחון את התיק בעיניים מקצועיות ולא להכניס את הנאשם להליך של ייצוג בלא שגדולים הסיכויים כי הדבר יוביל לשיפור מצבו.

לייק אחד ואתם בקהילה המוטורית הגדולה בישראל