דעה: שוקולד במטוס, רעל בכבישים

במרוצת החודשים האחרונים אנו עדים לתיעוד הולך וגובר של הישראלי בביטויו המכוער. הרשת הומה וכולם מרימים גבה נוכח חוסר התרבות, האלימות, חוסר הסובלנות, ההתבהמות. אולם להבנתי, מדובר על מחול של צביעות והתכחשות שכן די בנסיעה קצרה בכבישי הארץ על מנת להבין כי הישראלי המכוער אינו הבן של השכן, אלא הבן שלך, שלה, שלנו.


רק השבוע פורסם, כי יו"ר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים היוצא, ד"ר יעקב שיינין, הגיש את דו"ח הבטיחות השנתי לראש הממשלה והזהיר באופן חד משמעי כי מצב הבטיחות בדרכים מדאיג ויש עלייה במספר ההרוגים. ניתוח שיעור תאונות הדרכים מלמד כי במקרים רבים, הסיבה להיווצרותן אינה תשתית לקויה או טעות אנוש כי אם בשל התנהגות קלוקלת וביריונית שמתאימה את עצמה לרוח המקום.

סביר להניח כי רבבות הישראלים שטסו לחו"ל במהלך חופשת הפסח ושכרו שם רכב, לא נהגו באותו האופן בו הם נוהגים בארץ. נכון, קיימת בעיה מובנת ב-DNA של הנהג הישראלי, אולם נדמה כי התמהיל של תחושת "אותי לא ידפקו", לצד הביתיות שאנו חשים בישראל , מעצימה את הזלזול המשווע והמתמשך בחוקי התנועה.


ומה הפתרון? את הדור הבא ניתן לחנך מלכתחילה ולהטמיע בו תרבות נהיגה, אולם מה על עשרות אלפי הישראלים שמבצעים עבירות תנועה חדשות לבקרים? ומה בדבר אלו שמוגדרים עברייני תנועה כבדים שצברו בגיליון הרשעתם עשרות עבירות תנועה חמורות ומסכנות חיים? אין הכוונה לעבירות כגון נסיעה בנתיב תחבורה ציבורית ועוד שורה של עבירות קלות ובעלות פוטנציאל פגיעה נמוך ביותר, אלא על עבירות דרמטיות.

בצר לי, נדמה כי הפתרון להקטנת היקף תאונות הדרכים מצריך לצד השבחת תשתיות, גם נקיטה במהלך של שינוי החוק ורמת הענישה באופן שישלח מסר בלתי משתמע כי לביצוע עבירת תנועה חמורה יש מחיר כבד. המדינה, באמצעות משטרת התנועה והרשות השופטת נדרשת להציל אותנו מעצמנו. עצוב אך הכרחי.

אולם בטרם זאת, על משטרת התנועה להבין כי תכלית האכיפה אינה גבייה בכל מחיר ומילוי הקופה הציבורית תוך רישום דוחות בנסיבות שאינן מוצדקות. על המשטרה לחזק את אמון הציבור ביושרה. אומנם היא נדרשת להגן עלינו מפנינו אולם הדבר לא יכול להיעשות באופן שרירותי ומקפח זכויות בסיסיות וסדרי דין תקינים.

במהלך השנים האחרונות חל כרסום מתמשך בלגיטימיות שרוחש הציבור לאופן פעולת משטרת התנועה – עובדה אשר אינה משרתת את המטרה. שורה ארוכה של מקרים בהם הוכח כי לא היתה כל תשתית ראייתית למתן דו"ח או הגשת כתב אישום, אולם חרף זאת, בחרו השוטרים להכביד את ידם על הנהג חף הפשע, הורידה משמעותית את רמת אמינות המשטרה בעיני הציבור. השר שימונה לתפקיד יידרש להשיב את אמון הציבור במערכת שנתפסת בעיני רבים כמחלבת כספים ולא מצילת חיים.

אל למדינה לתחוב את ידה לכיס הנהגים ולהענישם באופן שאינו מקדם את שיפור פני תרבות הנהיגה בישראל. כך גם בכל הנוגע למערך פריסת מצלמות המהירות שאינו משרת כהוא זה את המטרה הנעלה של חינוכם מחדש של הנהגים. כבר הוכח פער אחר פעם כי נהיגה במהירות גבוהה מהמותר בתנאי דרך שמאפשרים זאת אינה הסיבה לשכיחות הטראגית של תאונות הדרכים בישראל. ישנן עוד שורה ארוכה של עבירות שנדמה כי תכלית אכיפתן השיטתית היא מילוי הקופה הציבורית ותו לא.

לצד זאת, כאמור, יש קשת של עבירות חמורות שעל המדינה לסמנן ככאלו שמצריכות ענישה חריפה ומרתיעה באופן שתגרום לנהג לחדול בעתיד מלקבל החלטות אומללות ומסכנות חיים. כך למשל : ביצוע פרסה במקום שאינו מתיר זאת או אי עצירה בתמרור עצור. שיעור התאונות הקשות שנגרם בשל ביצוע עבירות אלו גבוה, אולם הענישה אינה משקפת את הסיכון שגלום בהן. הגיעה העת להעלות משמעותית את רף הענישה בגין עבירות אלו, לבטח כאשר מדובר על עברייני תנועה סדרתיים, תוך הטלת קנסות גבוהים בגובה של אלפי שקלים רבים ושלילת רישיון לפרק זמן ארוך ומייסר. אין די בפגיעה קלה בכנף החיים. עובדה – זה לא מסייע למאבק בתאונות הדרכים.

הכותב, עו"ד אסף ורשה הוא מומחה לדיני ביטוח ונזיקין