צילום: קובי ליאני
לפני שנתחיל לספר לכם על שני הקטנועים החדשים שהגיעו לישראל, אנו מעוניינים לערוך עמכם תרגיל קטן. נסו למנות את שמות כל מותגי הדו-גלגלי שאתם מכירים אשר מוכרים קטנועים. לא משנה סוג, דגם או תקציב. רק שמות המותגים שמוכרים את כלי תחבורה בסיסיים אלו. נכון, אנחנו לא באמת יכולים לראות מה רשמתם לעצמכם, אבל ההימור שלנו שהרשימה מורכבת בעיקר מסאן יאנג, קימקו, הונדה, טימקס (למרות שהוא שייך בכלל לימאהה) ואולי אולי דיאלים. ואיפה פיג'ו? ספק רב אם המותג הצרפתי נמצא אצלכם איפשהו במגרות התודעה כתשובה אפשרית לשאלה זו.
אבל זה רק אצלנו ככה, בישראל. פיג'ו שמחזיקה בצרפת בפרט ובאירופה בכלל חטיבת דו-גלגלי פעילה ופופולארית, בישראל, מלבד אי אילו הבלחות בודדות ובעיקר ישנות, המותג שרוי בתרדמת עמוקה. כמעט מת לכמה שנים אפילו. מחירים גבוהים להחריד ובעיקר חוסר ביד מכוונת מלמעלה גרמו לקטנועי החברה להיעלם, למרות יתרונותיהם. לפיג'ו יש אפילו קטנוע 125 בשם סטליס שלמנוע ה-125 סמ"ק שלו הוצמד מגדש על, ידעתם? אין סיבה שתדעו, הוא לא הגיע לישראל.
אבל האם כל זה עומד להשתנות? יכול להיות, כי ד.ל.ב מוטוספורט, האחראית על חטיבת הדו-גלגלי של פיג'ו בישראל, החלה לשווק כאן שני קטנועים חביבים - את הספידפייט ואת הדג'נגו ואת שניהם לקחנו יחד למבחן היכרות עירוני בכל גוש דן ויצאנו לבדוק למי הם מתאימים.
ספידפייט 3, 125 סמ"ק
אם תשאלו חבורה של צרפתים פריזאים צעירים מה זה ספידפייט, כולם ידעו לספר לכם שמדובר באחד הקטנועים המגניבים שיש היום בשוק. כבר כמעט 9 שנים שהספידפייט לדורותיו מככב בקרב קהל זה בצרפת - רוכבים צעירים בעלי רישיון רכיבה בסיסי (עד 15 כ"ס) שמחפשים סטייל ספורטיבי מהקטנוע שלהם.
כשמביטים בפיג'ו המחודד הזה, מבינים בדיוק על מה מדובר. הוא פשוט קטנוע יפה וספורטיבי בעיצובו. הוא חד, מלוטש, משלב כנפונים וכונסי אוויר ועוד כמה תכשיטים שגורמים לו להראות כמו גרסה קטנועית קטנה של סופרבייק. ראו אפילו את המכל החיצוני של הבולם האחורי. שימוש של ממש אין בו, אבל תודו שזה עושה את העבודה מבחינת ה'לוק'.
גם כשמניפים מעליו את הרגל (אפשר שלא, אבל זה כאילו מתבקש) מרגישים מצד אחד שיושבים על גרגר אורז, אבל גם בתנוחה הקרבית שלו. הכידון קרוב (מאוד) ונמוך, הרגליים נמצאות על מדרסי מתכת, בלוח המחוונים יש בעיקר מד סל"ד וכל השאר די מאבד חשיבות. הספידפייט מניע בנגיעה וגם מצלצל נחמד באוזן ומחכה שתתנו לו להתבטא.
עם מנוע 125 סמ"ק מקורר אוויר ועם קרבורטור, אין לו המון לספר, אבל הוא זז ומדלג קדימה בזריזות ביחס לשאר קטנועי 125. הווריאטור משתלב רק מעל ל-4,000 סל"ד, אבל הוא לא מרפה שם ודוחק את המנוע ל-9,000 סל"ד ולמהירות מרבית של טיפלה פחות מ-110 קמ"ש על המד (98 קמ"ש לפי ה-GPS). המהירות הזו מספיקה לספידפייט בעיר, אבל לא משאירה אותנו רגועים במבחן האומץ - באיילון כשהוא לא פקוק, אז מיד חזרנו לעיר. בצמוד למשאבת התדלוק, חשף הספידפייט צריכת דלק של 27 ק"מ לליטר.
התפישה הספורטיבית של הספידפייט מוצאת ביטוי גם בהתנהגות הכביש שלו. או במילים אחרות, הכל הוא עושה בקלות. פונה, מסתובב, פרסות, מדלג, מתחרט ואז מחליט - הכל. הממדים האפוניים שלו מאפשרים לו לנוע בין טורי המכוניות ורק המושב הגבוה (80 ס"מ) עלול להפריע לרוכבים נמוכים. לזכותו גם הנדסת אנוש טובה, כאשר המתגים החשובים (איתות, צופר, התנעה) זמינים ונגישים ומתחת למושב הצלחנו להחדיר קסדה מלאה.
ומה בכל זאת לא אהבנו? את הבלמים. כלומר, עצמת נשיכה יש וגם אחיזה טובה, אבל המנופים הלא מתוגברים מצריכים כוח לחיצה של ג'בקה כדי שיעבדו ואז הם גם מגיבים בעצבנות שעלולה לגרום לנעילות גלגלים מיותרות. הם גם רחוקים למדי מידית האחיזה, כך שמי שיש לו כף יד קטנה, יהיה פשוט בבעיה. הספידפיט אכן תוכנן להיות זול, אבל לשגיאה שכזו אין עלות נוספת בתכנון, רק באבדן הלקוח שלא יסתדר עם המנופים.
דג'נגו 125
אם הראשון ספורטיבי, השני חייב להיות... קלאסי. קלאסי מודרני. כבר בתמונות שראינו עם ההודעה על הגעת הכלים לישראל, אהבנו אותו ואהבנו עוד יותר כשפגשנו אותו לראשונה באולם התצוגה. פיג'ו באמת הלכו כאן קצת יותר רחוק לטעמנו, כשיצרו למעשה פרשנות מודרנית ללמברטה המקורית מלפני כמה עשורים. החלק האחורי הבנני והמוארך, המושב הייחודי, והפיסול הכללי מבדלים את הדג'נגו מאוד ביחס לסביבה המודרנית.
הצרפתים התעלו על עצמם כששיבצו לו תאורת לד נאה ומודרנית מאוד סביב סמל החברה, אבל שמרו על הפנס העגול הקלאסי וגם על המראות התואמות בחומריותן ובצורתן. אין מה לומר, הדג'נגו עשה לנו חשק לרכוב אפילו יותר מזה של אחיו הספורטיבי. פתאום המהירות (שממילא צנועה) לא חשובה וגם לא השאלה אם הוא יכול לעשות פניית פרסה סביב מטבע של חצי שקל או שקל. מה כן חשוב? איפה בית הקפה הקרוב והאם בדרך לשם יש חלונות זכוכית שבהם תשתקף צלליתנו עליו.
הלוק אמנם קלאסי, אבל התכנון מודרני מאוד וכך בחזית משטח הדריכה (שפע של מקום) יש שתי דלתות נפתחות שבאחת פתח התדלוק הנסתר ובשניה תא אחסון עם שקע 12 וולט לטעינת הסמארטפון. מתחת למושב יש מקום לקסדה מלאה ויש גם מושב נפרד למורכבת. לוח המחוונים קלאסי בתצורתו, אך מודרני בתצוגה עם מהירות בעיקר (הסל"ד לא מעניין), טמפרטורה חיצונית, מד דלק, מד מרחק מתאפס ועוד. פחות אהבנו את הנדסת האנוש שלו אשר מכריחה את הרוכב להסיר כמעט לגמרי את היד מידית האחיזה כדי לתפעל את הצופר, האיתות ומתג ההתנעה.
הדג'נגו מצויד גם כן במנוע 125 סמ"ק, אבל על הנייר מעט חלש מזה של הספידפייט. כשבדקנו והשווינו את הביצועים של השניים, גילינו שההבדלים כל כך זניחים, כך שמנת חומוס אחת בצהריים יכולה לשנות את התוצאה לטובת זה או האחר. אם נתעקש, איפה זה בכל זאת ההבדל כן יותר מוחשי? במהירות הסופית: בזמן שהספידפייט העפיל ל-98 קמ"ש אמיתיים, הדג'נגו נעצר ב-94 לפי ה-GPS. זהו. לזכותו עומדת צריכת דלק טובה מאוד שעמדה במבחן שלנו על 29 קילומטרים לליטר. טובה משמעותית מזו של הספידפייט.
אבל כאמור, ביצועים זה לא הכל כאן, כי הדג'נגו אמנם גם פחות שובב וספורטיבי בהתנהגותו מהספידפיט, אבל נוח ממנו בצורה משמעותית, נעים יותר לשימוש ואיכותי יותר למראה ומגע (מלבד המחרשה - תושבת לוחית הרישוי הרופפת בקטנוע המבחן שהרעישה והציקה) ורכיבה ממושכת. את היתרון הגדול ביותר בדג'נגו מצאנו באופן שבו פועלת מערכת הבלמים שלו; כבר בהתחלה, אופן פעולת המנופים ותחושת עצמת הבלימה היו עדיפים לאין ערוך ולכך יש להוסיף את המערכת המשולבת (בלימה גם מלפנים וגם מאחור) בלחיצה על המנוף השמאלי.
מי למי?
פיג'ו מנסים לחזור לתודעה בעולם הקטנועים עם שני שחקנים מההיצע שלהם באירופה וכאן אין מקום לתהיות. הספידפייט 3 מיועד לרוכבים צעירים וחדשים, בעלי מזג חם שרוצים שגם הקטנוע שלהם יבטא את זה בעיצובו ובאופיו. הספידפייט משחק בקבוצה שכמעט נעלמה ופינתה את מקומה לקטנועי 125 בנאליים או נשיים מדי ולכן הוא עשוי למשוך את הצעירים אל המותג. המחיר תואם לקהל: 13 אלף שקל בסך הכל.
הקטנוע השני, הדג'נגו, יקר יותר אבל גם פונה במובהק לרוכבים אחרים - בוגרים יותר, סטייליסטיים שמחפשים קטנוע רטרו לעיר לרכיבה לבד או בזוג ושלא רוצים להתפשר על ענייני איכות וביצוע על הכביש. הדג'נגו מקסים, ממש ובניגוד למקובל בקרב כלים שמנסים להראות קלאסיים, גם המחיר לעניין - 18 אלף שקל בלבד.
