המכוניות ששינו את העולם - חלק 1

אף אחד לא מסוגל לדמיין את העולם שלנו כיום ללא המכונית. לצד המחשב, האסלה והרוכסן היא כנראה אחת ההמצאות ששינו באופן המהותי ביותר את האופן בו אנחנו חיים כיום, מניו דלהי לניו יורק, מהסהרה ועד לסוהו. הן אפשרו לבני האדם לחצות מרחקים, חופש, סיפקו תחבורה לאדם הפשוט ודחפו את ההנדסה לגבולות חדשים.

בסדרת כתבות ראשונה מסוגה, אנחנו לוקחים אתכם למסע דרך המכוניות החשובות ביותר בעולם. בפרק הראשון לזו שממנה הכל התחיל ועד תקופת מלחמת העולם השנייה. החלוקה נובעת מכך שלמלחמת העולם השנייה במימד ההיסטורי-תעשייתי שלה, הייתה ההשפעה הגדולה ביותר על כל היבט של המכונית. החל מהתכנון שלהן בעקבות עקומת הלמידה והניסיון ההנדסי שנצבר בה, העיצוב, השימושים השונים אליהם יועדו, טכניקות והיקפי הייצור, ואפילו השיווק שלהן או האופי בו השפיעה תרבות הצריכה, התרבות הפופולרית והספורט המוטורי על המכוניות.

בעשורים הראשונים ההם היו עוד מכוניות יוצאות דופן ושמות גדולים שהפכו לנכסי צאן בנזין - אבל אלו המשפיעות ביותר.

לא, היא לא נראית כמו מכונית. למעשה זה יותר דומה לשרפרף עם מכונת אספרסו באחוריים על שלושה גלגלי אופניים. אבל בשנת 1885 כאשר קרל בנץ התגלגל על הדבר הזה ברחובות היא הייתה המהפכה הגדולה ביותר שידע העולם בתחום התחבורה עד אז. המספרים היום מגוחכים להפליא עם הספק של 0.9 כ"ס ממנוע 954 סמ"ק ומהירות מירבית של כ-16 קמ"ש.

אבל נסיעת הבכורה הראשונה הרצינית האמיתית של המכונית הזו בכלל לא נזקפת לזכותו של הממציא והבונה שלה, אלא לאשתו, ברטה בנץ, שהאמינה בהמצאה שלו ויצאה בלי ידיעתו למסע של 60 ק"מ עם ילדי בני הזוג.

רבים מייחסים לפורד מודל T את המצאת פס הייצור, אבל האמת היא שזה לא ממש מדויק. פסי ייצור היו נהוגים כבר בתעשיות אחרות לפני כן, ואפילו בתעשיית הרכב היה זה רנסום אי אולדס שהתחיל לבנות כך את המכוניות שלו. אולם זה היה הנרי פורד שהרים את העסק להיקפי ייצור שכמותם טרם נראו. היעילות, השכלול של השיטה ואפילו העניין שבמשך שנים היא הייתה זמינה רק בצבע שחור מכיוון שזמן הייבוש שלו היה הקצר ביותר - הם רק חלק ממה שהפך את המכונית הזו לאחת החשובות ביותר.

המהירות בה יוצרה והיעילות הזו היו אלו שאפשרו לה לא רק להיבנות במהירות, אלא גם להיות זולה מאוד עם הצגתה ואפילו זולה יותר במרוצת השנים, בשנת 1923 עמד מחירה על 300 דולר בלבד, שווה ערך לכ-4,200 דולר במונחים של היום. עד שנת 1918 כמחצית מהמכוניות בארצות הברית היו מדגם מודל T ועד שהוחלפה ב-1928 על ידי המודל A נבנו ממנה לא פחות מ-15 מיליון יחידות.

עוד הרבה לפני הכנפיים המפוארות של שנות ה-50, עוד לפני שהפכה ליצרנית האמריקנית שעדיין מהווה מילה נרדפת לפאר והדר - קאדילק מודל 30 הייתה במידה רבה המכונית שהכריעה את הכף לטובת מכוניות הבנזין בעידן הקודם בו מכוניות חשמליות היו אלטרנטיבה למכוניות הבנזין.

והיא עשתה את זה באמצעות רכיב שהיום אנחנו מקבלים כמובן מאליו במכוניות שלנו - הסטרטר החשמלי. הודות לממציא צ'ארלס קטרינג, יכלו הלקוחות להיפרד מהכריעה אל מול הרדיאטור וסיבוב המנואלה להתנעת המכונית - פעולה שמי שלא היה מיומן בה יכל לסיים את הנעת הבוקר עם יד שבורה כאשר המנוע התעורר לחיים ו"זרק" את ידית המנואלה בעוצמה.

ארבע שנים אחר כך עם הטייפ 53 היא גם הייתה הראשונה לשלב מנוע V8 במכונית סדרתית וחשוב מכך - לעצב את הארכיטקטורה של תפעול המכונית באופן שבו אנחנו מכירים אותו היום - ידית ההילוכים, בלם היד בין המושבים, דוושת גז, ברקס ומצמד.

ה-7 של אוסטין הייתה במידה רבה עבור הבריטים מה שהייתה הפורד מודל T לאמריקנים. מכונית פשוטה, אמינה, עמידה וזולה מאוד שאפשרה למעמד הביניים לעבור למכונית ולהתנייד בה במחיר נוח. הבסיס הפשוט שלה וההנדסה המעולה ביסודה הפכו אותה לא רק למכונית וורסטילית ומצוינת, אלא אפילו לכזו שהתחרתה בהצלחה במירוצים ובסיס למכוניות ספורט קטנות וזולות.

זה היה הבסיס ממנו התחילה יגואר בגלגול שלה לפני שעברה לייצר מכוניות ספורט יוקרתיות. זו שבה קולין צ'פמן מלוטוס עשה את צעדיו הראשונים בהבנה של בניית מכוניות מירוץ. היא הייתה התכנון שב.מ.וו רכשה את זכויות הייצור שלו כאשר רצתה להיכנס לעולם המכוניות ועל בסיסה בנתה את הדיקסי. וגם זו שניסאן לקחה, פירקה ליסודות והשתמשה בה כדי לבנות את המכונית הראשונה שלה (רק בלי לקנות את זכויות היוצרים...).

לימים ועם התהפוכות שעברה תעשיית הרכב הבריטית נבלעה אוסטין במי שהפכה לרובר - היצרנית שאת הזכויות על השם שלה קנתה ב.מ.וו כ-70 שנים אחרי ההתקשרות הראשונה שלהן.

אם אתם לא בטנדר, משאית או רכב שטח קשוח - אתם נוסעים במכונית שאת היסודות הבסיסייים של המבנה שלה היא חייבת למכונית הזו. לנצ'יה האיטלקית לאורך כל חייה הייתה יצרנית של חדשנות ויישום פיתוחים ראשונים ומבריקים במכוניות שלה.

במקרה של הלמדא זה הסידור של מרכב אחוד ומתלים נפרדים. עד ההופעה שלה ולמעשה גם שנים אחר כך, נבנו כל המכוניות כמרכב שהולבש על שלדת ברזל - לא שונה מהותית מהאופן בו כרכרות סוסים היו בנויות. המבנה של מרכב אחוד בו מכלולי ההנעה והגלגלים מחוברים לגוף המכונית העניק לה מרכז כובד נמוך, קלילות, התנהגות ונוחות שלא נראו עד אז. לאלו תרמו גם המתלים העצמאיים הקדמיים שלה עם בולם וקפיץ, בניגוד לקפיצי העלים שהיו פשרה בין עלות ייצור לבין שיכוך. והיו לה גם מנועים בתצורת V בהם עשתה שימוש נרחב כדי לספק לה ביצועים שאפשרו לנצל את היכולות הדינמיות שלה.

למרות שהמראה החיצוני שלה לא מסגיר את זה, מה שהציעה הטרקסיון אוונט בשנת 1934 הייתה מהפכה אדירה באופן בו מונעות מכוניות עד היום. השימוש בהנעה קדמית (מכאן שמה) אפשר לה להיות יעילה יותר ללא הצורך להעביר את הכוח דרך גל הינע ומרווחת יותר כאשר כל מכלולי ההנעה מרוכזים מלפנים. והיא הייתה מתקדמת לא רק בתחום ההנעה, אלא גם בתחום הבלימה - עם בלמים הידראוליים חדשניים מאוד לזמנה.

אבל זה לא נגמר שם, בדומה ללנצ'יה למדא, גם היא עשתה שימוש במתלים עצמאיים ומרכב אחוד שהפכו אותה לקלה, נמוכה ומהירה למדי ביחס למכוניות המקבילות לה.

היתרונות האלו הפכו אותה לחביבת אנשי המחתרת הצרפתית בתקופת הכיבוש הנאצי וממשלת וישי במלחמת העולם השנייה. אם אתם רואים סרט על מלחמת העולם בצרפת ויש שם טרקסיון אוונט - אלו החבר'ה הטובים שינהגו בה.

אם לאמריקנים הייתה המודל T ולבריטים האוסטין 7 - לגרמנים זו הייתה אמורה להיות החיפושית. אמורה, כי המכונית הזו, אותה הורה אדולף היטלר לפרדיננד פורשה לתכנן כדי להעלות את האומה הגרמנית על גלגלים הגיעה לייצור ההמוני שלה דווקא אחרי המלחמה ובזכות התעקשותו של קצין בריטי בכלל.

ההנחיה המקורית וקווי היסוד על פיהם הורה היטלר לתכנן את המכונית היו כלי רכב שיוכל להסיע 5 בני אדם, יהיה בעל מהירות מירבית של 100 קמ"ש, בעל צריכת דלק של 15 ק"מ לליטר ומחירו לא יעלה על 1,000 רייכסמארק. הכל על מנת להפוך אותה לברת השגה כדי שתשמש כ"מכונית העם" מכאן גם נגזר שם החברה "פולק" - עם "וואגן" - מכונית.

הדעות עדיין חלוקות האם הייתה החיפושית תכנון מקורי של פורשה, או הועתקה מטטרה הצ'כית או המהנדס היהודי יוזף גאנץ, אבל על שני דברים אין וויכוח - הראשון הוא שהיא עדיין המכונית בעלת משך הייצור הארוך ביותר ומספר העותקים הרב ביותר מאותו דגם. היא נבנתה במשך 65 שנים כאשר האחרונה מסוגה ירדה מפס הייצור במקסיקו ב-2003 ובזמן הזה הורכבה בעשרות מפעלים בארבע יבשות שונות. השני הוא שדווקא המכונית שנולדה ממוחו של אחד הדיקטטורים הרצחניים ביותר בהיסטוריה הפכה לסמל ההיפים ותנועות השלום ברחבי העולם.

עוד בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה, החל הצבא האמריקני לבחון מספר אפשרויות לרכב קרבי קל, נייד, עביר שיוכל לשמש למגוון רחב של מטלות. החל בסיור, מנהלות, ניוד כוחות קטנים, חילוץ ועוד. אולם רק בפרק הזמן טרם הכניסה שלה למלחמה האיץ הצבא את המרכז בדרישה מהמתמודדות להציג את המועמדים שלהם.

מאחורי הקלעים של ההתמודדות הזו היו יצרים, ריגול תעשייתי והמון כסף. אבל בשורה התחתונה הייתה זו וויליס הקטנה שהציגה רכב שפשוט עשה הכל טוב יותר מכולם - ה-MB (ראשי תיבות של Military ומודל B). אבל הזכייה שלה במכרז הצבא הציבה אותה בפני בעיה אחרת לגמרי - היה לה את התכנון - אבל היא ממש לא הייתה מסוגלת לעמוד בהיקפי היצור הנדרשים. וכך הכריחה הממשלה האמריקנית את וויליס לחבור לפורד על מנת לעשות שימוש בפלטפורמת הייצור שלה. מה שהוליד את כלי הרכב שכונו פורד GPW. לפירוש ראשי התיבות יש מספר גרסאות, המקובלת והרשימת היא שה-G היא Government כלומר - ייצור לצרכי הממשלה, ה-P את המרחק בין הסרנים, במקרה שלו 80 אינץ' וה-W לכך שהמנוע והרכב הוא מתכנון של וויליס.

אבל לא משנה איך קראו לו ולמה, בסופו של דבר היה לו שם אחד שהוסכם על כולם - הם קראו לו ג'יפ! וגם על מקור ופירוש השם הזה יש וויכוחים מפה ועד הודעה חדשה.

רק על דבר אחד אין וויכוח - הרכב הזה, שיוצר בגרסתו המקורית ארבע שנים בלבד, באמת שינה את העולם - לא רק בזה שהוליד מושג ומותג שלם, לא רק שהיה ההשראה ללנד רובר, לניסאן פטרול, לטויוטה FJ ורבים אחרים.

הוא שינה את העולם בתפקיד המכריע שהיה לו במלחמת העולם השנייה בכל חזית בה התנהלה הלחימה. מכבישיה הכפריים של אירופה, הג'ונגלים בחזית האוקיינוס הפסיפי ומדבריות אפריקה בלחימה מול הקורפוס האפריקני של הנאצים. או כמו שכינה אותו הגנרל ג'ורג' מרשל: "התרומה האמריקנית הגדולה ביותר ללוחמה המודרנית".