לימיטד אדישן: המכוניות הקלאסיות שזכו לכבוד מיוחד

המכונית, אולי יותר מכל מוצר צריכה אחר, מסמלת את המהפכה התחבורתית של המין האנושי במאה ועשרים השנים האחרונות. בין אם היו אלו מכונות יעילות נטולות ברק שמטרתן הייתה לשנע את בעליהן ממקום למקום ובין אם היו אלו הצהרות הון או אופנה מנקרות עיניים – הן תמיד ביקשו לעצמן את הדרך להתעלות מעל מוצר מדף לכדי סמל בעל מעמד ייחודי עבור הבעלים שלהן או הסביבה. לאורך ההיסטוריה המוטורית של המכונית, השתמשו היצרנים במהדורות יצור מוגבלות ככלי להענקת ייחוד למכוניות שלהם. המכוניות הללו ציינו תאריכים, הישגים, מחוות לאנשי מפתח ולפעמים סתם סיבה למסיבה

נכון, לא תמיד היו אלו גרסאות בעלות משמעות מיוחדת. קחו לדוגמא את המיני המקורית. לכאורה, ההברקה האוטומוטיבית שליוותה את תעשיית הרכב משנת 1959 ועד שנת 2000 לא הייתה זקוקה לקידום מכירות, שכן היא הפכה לאייקון מבוקש עוד משחר ילדותה. עדיין, עם דמדומי שקיעתה, או ליתר דיוק חרחורי גסיסתה של תעשיית הרכב הבריטית, בשנים 82 ועד שנת 2000, זכתה המיני ל-60 מהדורות מיוחדות בין אם בבריטניה מולדתה או בשווקים אחרים. רובן הגדול היו לא יותר מסכמות צביעה ייחודיות, אך היו בניהן גם גרסאות מוגדשות טורבו על בסיס מנוע ה-1,275. לרובן לא הייתה משמעות מעבר לניסיון לסחוט את המותג עד השילינג האחרון.

אבל ישנן גם אחרות, כאלו שהגרסאות המיוחדות שלהן הפכו לשם דבר ולפריט אספנים מבוקש.

כבר בתחילת דרכה של האסקורט, בלטה המכונית במסלולי המירוצים. אבל את מקומה בהיכל התהילה היא הרוויחה ביושר אחרי ניצחון של אב טיפוס מדגם ה-1600RS בראלי לונדון-מקסיקו, כשמאחורי ההגה האנו מיקולה הפיני. על שם המירוץ חוצה האוקיינוס בן 25,700 הק"מ, הוציאה פורד גרסה מיוחדת למכונית הקרויה על שם הניצחון ההוא. המכונית נבנתה בנפרד משאר דגמי האסקורט במפעל חטיבת המכוניות המתקדמות (AVO) של פורד באסקס. על בסיס מה שנודע כ"סדרה 49" בנתה החברה 9,382 יחידות של המכונית בגרסה זו בין השנים 1970 ל-1974 עם מנוע הקנט 1,600 שממנו נסחטו 85 סוסים. כיום הפכו אותן גרסאות מקסיקו לפריטים מבוקשים, שסביבם תעשיית רפליקות ענפה, אפילו כאן בישראל.

מעט מאוד מכונית זוכות למעמד ייחודי מצד אחד ולשלל כינויי גנאי מצד שני. סיטרואן דה-שבו היא אחת מהן. המכונית הבסיסית שרק רצתה להביא את האיכר, אשתו וסלסלת הביצים שלהם דרך השדה לשוק של יום ראשון, קיבלה מלוא החופן שמות וכינויים; הברווזון המכוער, או סתם ברווז, פח האשפה המעופף (בשל קימורי הגלים במכסה המנוע שלה), שבלול הפח, הצפרדע, העז ואפילו ה"פח-נוע" הישראלי שהשימוש הראשון בו מיוחס לדה-שבו. אבל הייתה גם דה-שבו אחרת ה"צ'רלסטון". היא התחילה בתור מהדורה מיוחדת, בצביעת אדום שחור, מחווה לקו האומנותי של שנות ה-20. מאיידי סולקס 26/35 חדשים למנוע 602 הסמ"ק הזניקו את ההספק ל-29 סוסים ואת המהירות ל-115 קמ"ש. עוד תוספות היו מראה אחורית חדשה, בלמי דיסק לגלגלים הקדמיים. שנה מאוחר יותר מתהדרת גרסת הצ'רלסטון גם בפנסי כרום, ריפוד ייחודי לה ואפשרויות שילובי צבעים נוספות.

פורד מוסטאנג היא לתעשיית הרכב האמריקנית מה שהעוזי עבורנו. לא הכי חזק, עמיד או מדויק – אבל היי, יופי של יחסי ציבור ובזול. 78 גרסאות מוסטאנג נספרו בדרך לכתבה הזו, ועוד לא החשבנו פנימה את מכפלת הדורות שלהן (הקוברה למשל שמלווה את שושלת המוסטאנג משנות ה-60 או מהדורות ה-pace car לדורותיהן). אולם מתוך אותן עשרות גרסאות, נבררו שתיים מיוחדות.

סטאליון (1967) – בניגוד לגרסה זו של הדור השני (1976) או היצירה של צ'יפ פוס מ-2006, הסטאליון (סוס הרבעה) המקורית הייתה יצור נדיר וייחודי. היא הייתה נדירה מכיוון שרק שמונה יחידות ממנה נבנו. היא הייתה ייחודית מכיוון שהיא הייתה יוזמה מקומית של דילר קנדי, ששילב בתצורת הפאסטבק את הפנסים האחוריים של המרקורי קוגר (המקבילה של מרקורי למוסטאנג), צמיגים רחבים במיוחד, מתלי heavy duty, דפרנציאל אחורי מוגבל החלקה, מדבקות מיוחדות לדגם ודיפוני ויניל בקורות הצד. בניגוד לעשרות גרסאות דומות פרי יוזמה של דילרים מקומיים, זו הפכה בדור השני של מוסטאנג לאופציה רשמית.

בוס (1969) – מעבר לעובדה שהיא הייתה הבוס ובעיני רבים עדיין המוסטאנג הגדולה ביותר. כשהיא הוצגה ב-1969 עם אפשרות לבחירה בין שני מנועים (ה-302 עם 290 כ"ס וה-429 עם 375 סוסים) את 50 היחידות הראשונות בנו בחברה בעבודת יד.

כשהוצגה "חבילת הביצועים והמראה" לפונטיאק פיירברד ב-1969 היא זכתה בכבוד החגיגי להיקרא על שם ליגת המירוצים "טראנס-אם" (אגב, פונטיאק התחייבה לשלם חמישה דולרים למועדון מכוניות הספורט של אמריקה שארגן את הליגה, על כל מכונית כזו שתימכר בתמורה לשימוש במותג טראנס-אם). שנת 1969 הייתה גם השנה האחרונה לדור הראשון של הפיירברד, מה שגרם לכך שרק 697 מכוניות כאלו נבנו. תמורת 725 דולרים נוספים קיבלו הלקוחות מתלים קשיחים יותר, ספוילר אחורי וגם את מערכת יניקת האוויר RAM AIR IV שהביא את מנוע ה-6.6 ליטר שלה להספק של 345 כ"ס. גם היא כיום נחשבת לפריט אספנים מבוקש, מכוניות מסדרה זו הצצות במכירות פומביות חצו מכבר את קו 100 אלף הדולרים והמחיר רק מטפס.

מוזר ככל שישמע, אבל החיפושית הקלאסית, אחת משיאניות משך היצור ללא שינוי זכתה בחייה הארוכים רק לקומץ גרסאות מיוחדות של החברה האם פולקסווגן. כדוגמה אפשר לציין את העובדה שלמרות שאבן הדרך של ייצור 15 מיליון חיפושיות צוינה במהדורת "מרתון" של 6,000 יחידות ממוספרות, רק בשלהי 1973 נענתה החברה והציעה מהדורה מיוחדת (1303/big) ללקוחות שחיפשו קצת יותר פינוק במכונית שלהם. התוספות כלל גלגלי 15 אינץ', צביעה מטאלית, מעט דיפונים מהודרים, שמשה אחורית מחוממת ומספר תוספות זניחות אחרות. ב-1976 הוצעה בשוק האמריקני ה-"Champagne Edition" חיפושית פתוחה בצבע לבן עם גג וריפוד לבנים, עיטורים לבנים על הצמיגים ופסי זהב בתחתית הדלת, כ-1000 יחידות יוצרו, אחת לכל דילר בארה"ב.

בשנת 1979 לקראת סיום שיווק החיפושית יצאה גם מהדורת "אפילוג" בגימור שחור על שחור על שחור (גג, צבע מרכב ופנים רכב – בדומה למהדורת השמפניה), המכונית הייתה מחווה לחיפושית המקורית משנות ה-30. ב-1981, עם יצור החיפושית ה-20 מיליון מיוצרת מהדורה של חיפושיות בצבע כסף. הפעם הבאה שמהדורה שאפשר לקרוא לה רשמית יצאה הייתה רק ב-2003 עם ירידתן של 3,000 היחידות האחרונות (מתוך 21,529,464 חיפושיות ב-58 שנות יצור). הדגם נקרא "Final Edition" (הו, המקוריות) ולו מנוע 1.6 ליטר, צמיגים לבני דופן, מערכת עם נגן דיסקים וארבעה רמקולים, מראות ופגושי כרום, תג וולפסבורג על מכסה תא המטען, חישוקים בצבע הרכב, שמשות כהות ועוד. מעבר לאלו, לחיפושית היו מעל ל-40 מהדורות מיוחדות, החל מיוזמות של דילרים מקומיים שהסתכמו במדבקות, או ריפודים מבד ג'ינס, עבור בהתקנת מוטות מייצבים להתנהגות ספורטיבית ועד דגמים מוגמרים של סדנאות כמו "אוטינגר" שהציעו שיפורים מקיפים כולל מנועי 1.8 ליטר ו-2.0 ליטר.

הנקודה הישראלית: מהדורת הג'ינס של החיפושית שהוצגה בשנת 1973 כדי למשוך קהל לקוחות צעיר, שווקה בישראל ואפילו זכתה להצלחה מסוימת. המרכב הגיע בשלושה צבעים; אדום, כתום וצהוב. היא עוטרה במדבקות jeans בחלק התחתון של המרכב, הפגושים, טבעות הפנסים והמראות היו צבועים בשחור ותא הנוסעים התהדר בריפודים דמויי ג'ינס, מגן שמש לנוסע, ידית הילוכים שונה ורדיו מקורי.

AMC, תמיד הייתה עוף מוזר בקרב יצרניות הרכב האמריקניות, עד שקרייזלר באמת בלעה אותה כמו נגיס עוף של קנטאקי פרייד צ'יקן. אבל לפני שנעלמה הייתה לה הגרמלין - התשובה שלה למכוניות קומפקטיות אירופיות ויפניות (לצד פורד פינטו ושברולט וגה).

על מנת להמשיך למשוך את הקהל הצעיר, מציגה החברה ב-1973 את הגרמלין במהדורה חגיגית של חבילת אבזור בשיתוף חברת הג'ינסים ליוויס. הריפוד במכונית היה אריג סינטטי בדוגמה של ג'ינס, למה רק בדוגמה? מכיוון שתקנות הבטיחות לעמידות בשריפה, לא אפשרו שימוש בבד ג'ינס אמיתי מכותנה. התפרים היו כתומים כולל ניטים קטנים ממתכת בחיבור בין המשטחים, תוויות ליוויס ואפילו כיסי מפות בדוגמה של כיסים במכנסי ג'ינס. אגב, מראה הג'ינס עוד חזר להופיע בדגם אחר של AMC, האיגל בתחילת שנות ה-80. זה לא עזר להם הרבה.

כפי שניתן להניח, כאשר מדברים על מהדורות מוגבלות, קל מאוד לחפש אותן אצל יצרניות היוקרה. אלו הבונות סדרות מצומצמות של מכוניות ומסוגלות להקדיש אותן לציון ניצחונות מפוארים במירוצי מיליה-מיליה או לה-מאן. לזכר מלכים, דוכסים ושועי עולם או אפילו כוכבי רוק. אבל אלו דווקא המכוניות העממיות יותר שאני מוצא את המהדורות המיוחדות שלהן ככאלו עם מסר קצת שונה, "גם

האסקורט/חיפושית/גרמלין/דה-שבו שלך היא משהו מיוחד". האסקורט שניצחה מירוץ מלא אבק ואבנים שאינו זוהר ויוקרתי, הדה-שבו שבאיטיותה המופלגת תחיה עוד הרבה מאוד שנים, החיפושית שהאדיקות של שמירה על המתכון המקורי העניקה לה סוג של חיי נצח והגרמלין ש..., טוב, בואו נשכח מהגרמלין.