מעבר לשיא

בטלנובלה הזאת יש רק שחקן ראשי אחד, יותר נכון היה שחקן ראשי אחד, הוירון של בוגאטי. עם מהירות סופית של 407 קמ"ש, קשה היה למצוא לה מתחרות על תואר המכונית הסדרתית המהירה בעולם. למרות שמעולם לא הועמדה הבוגאטי למבחן רשמי שיעניק לה את התואר, על מהירות זאת לא היה עוררין. מי שכן החזיקה בתואר הרשמי היא האודי TT של סדנת MTM שעצרה את שעון המדידה על 393 קמ"ש, אולם עם 10 יחידות בלבד, קשה לקרוא לה סדרתית. הסגניות, עם 3 קמ"ש פחות נמצאות הקוניגסג CCR ופורשה 911 פרטית משופרת.

ובכן, מדוע נושלה בוגאטי ממעמדה? לכך אחראית ה-SSC אולטימייט האמריקנית שכבר לפני חצי שנה אמורה היתה לחרוך את האספלט. אז, בניסוי המתוקשר, חזרה ה-SSC אל שולחן הניתוחים לאחר שכשלה במשימה. אלא שכעת ניתן לפתוח את בקבוקי השמפניה.

בשבוע החולף ערכה הטוענת לכתר מבחן רשמי נוסף במעמדם של נציגי ספר השיאים של גינס. הדרישה היתה פשוטה - על הנהג לעבור פעמיים באותו המסלול, פעם הלוך ופעם חזור, כשהמהירות הקובעת היא הממוצעת לשתי הגיחות. בצילה של הפאדיחה הקודמת, זינק נהג המבחן אל רצועת האספלט הארוכה ולא עזב את דוושת הגז עד שהראה השעון 257.11 מייל לשעה (414 קמ"ש). בדרכו חזרה, עמדה המהירות הסופית על 254.55 מייל לשעה (410 קמ"ש).

וכך, לאחר שבכל אחת מהנסיעות נשבר שיאה של הוירון, נקבע השיא הרשמי על ממוצע של 255.83 מיילים לשעה, שהם 412 קמ"ש, 5 קמ"ש בדיוק יותר מהוירון. אגב, על-פי חישוביהם של מהנדסי SSC, בתנאי דרך אופטימליים תגיע האולטימייט ל-439 קמ"ש. אופטימיים.