לגעת בעושר

צילום: זוהר ראובני
דניאל יעקובוביץ'
עריכה: זוהר ראובני

לפני מספר שנים, בעבודתי הקודמת, פגשתי באיש יקר אשר ברשותו נמצאת אחת מהמכוניות היפות והנדירות ולא רק בישראל, אלא בעולם כולו. זו הייתה יגואר E טייפ 2+2 מדור אחד וחצי – מכונית קופה עוצרת נשימה משנות השישים הטובות והיפות. היה לה חרטום ענק, חזית אימתנית, תא נוסעים בועתי לא גדול ומנוע. הרבה מנוע. היא אמנם הייתה כבר בת 40 פלוס והספיקה לשכב מספר שנים ללא תנועה במחסן לח, אבל השיפוץ שעברה, החזיר אותה בדרך מופלאה אל שנות נעוריה.

כל כך נהניתי לנהוג בה, לצלם אותה ולכתוב עליה שקשה לי לחשוב על מכונית אחרת, כל מכונית, אשר הצליחה לגעת בי ככה. ברגשות. בפנים בפנים. ולכן כאשר תאמתי לעצמי את הנסיעה ב-XK החדשה, די חששתי למצוא סוג מסוים של אכזבה שתנבע מהאפשרות לאבד את הקלאסיות האופיינית של דגמי הקופה הותיקים של יגואר. אבל לשמחתי, בסופם של שלושה ימים משכרים איתה, כולם מאושרים.

מכוניות יגואר, או לפחות גרסאות הקופה, אף פעם לא היו חסידות גדולות של תורת ה"זאב בעור של כבש". הן כמעט תמיד נראו אגרסיביות וגם התנהגו כמו הזאב הרע מ"כיפה אדומה" וגם היגואר שלפנינו אינה שונה. רק מה, זו לא רק נראית תוקפנית ומאיימת (תשאלו את כל אלה שנסו מהנתיב השמאלי כשהייתה מאחוריהם), אלא גם אלגנטית ובאור הנכון, גם עוצרת נשימה.

כל זה בזכות מכסה המנוע העצום והתפיחות עליו, המרחק הקצר בין בתי הגלגלים אל גובה מכסה המנוע, מבנה הכתפיים מאחורי תא הנוסעים וכמובן זוג המפלטים מאחור. אליהם עוד נשוב כמובן בקשר לתכונה אחרת וטובה לא פחות. ובכן, אין מילים. היא נראית ממש, אבל ממש מהממת. וכאשר מחברים לכל ההופעה הזו גם את השם יגואר, מקבלים מגנט מבטים שאין שני לו. לא מצאנו ולו עובר אורח (או עוברת אורח כמובן) שלא עצר להתבונן בה ארוכות.

אז כן, גם מבלי להיות קורא שפתיים מדופלם, הצלחתי לזהות כמה קללות ונאצות, אבל נו, זה לא אני, זו היא...

מעבר לעיצוב, זה גם המקום לציין שה-XK עשויה כולה מאלומיניום וזה מתבטא בקשיחות מבנית גבוהה מאוד ובעיקר במשקל קל יחסית של קצת מעל ל-1,500 ק"ג בסך הכל וזה ממש מרשים. יחד עם מנוע ה-V8 (300 כ"ס) ותיבת שישה הילוכים אוטומטית מעולה שנמצאים בחזיתה, היא מרגישה די קלילה על האספלט, גם מבחינת משקל וגם בקלות הנהיגה. נתוני הביצועים מדברים על 6 שניות מעמידה ל-100 קמ"ש ומהירות מרבית מוגבלת אלקטרונית ל-250 קמ"ש.

אמנם מנוע זה מרגיש חי יותר בסל"ד הגבוה, אבל בשיוט בהילוך האחרון (שישי) ה-XK נעה בחרישיות מופתית על האספלט. וכשרוצים עוד, אפשר לדפדף במהירות בין ההילוכים בעזרת מנופים שעל ההגה או פשוט לקבוע את ידית ההילוכים במצב ספורט. שם היא תתאים את ההילוך הנכון למהירות הנסיעה, תקדים הורדות הילוכים לפני פניות ובזמן בלימות ותחזיק הילוכים ככל הצורך, וכל זאת כאשר גם היא יודעת לבצע גיזוז ביניים בין הורדות ההילוכים.

בארבע קצותיה ישנם מתלים ממוחשבים אשר מסוגלים לשנות את אופיים בהתאם לסגנון הנהיגה ומרקם האספלט עליו היא חולפת. זה גורם לה לשייט בנינוחות באוטוסטרדות כשהיא מרחפת מעל לרוב בעיות הסלילה הישראליות. אבל ברגע שמפנים לה את ההגה לצדדים, נראה כאילו היא ננעלת ויורה את עצמה לאן שרק הנהג חפץ.

היכולות של ה-XK הזו כל כך גבוהות, שנסיעה על פי דרישות החוק בכבישי הארץ גורמת לנו להרגיש כבולים ומדוכאים ביגואר הזו כמו נמר שנלקח מהסוואנה והושם בתוך כלוב בגן חיות. אז מה עושים לנמר המדוכא שרק מחפש הזדמנות לפרוק אגרסיות? מלעיטים אותו בכדורי הרגעה ונראה שגם על היגואר שלנו שמו רסן כבד בדמות בקרת יציבות ובקרת משיכה, איתן הבריטית שלנו עוד מצליחה לרוץ מהר, אבל מבלי להפחיד אף אחד או מבלי ללכלך בשחור את האספלט.

אני יודע, אני יודע. בקרות היציבות נועדו לשמור עלינו ועם מה שה-XK מסוגלת להוריד לכביש דרך הגלגלים האחוריים, בקרות אלו נחוצות מאוד, אבל ההשתובבות איתה כמעט מתבקשת. ולכן שמחנו למצוא מתג קטנטן בסמוך לידית ההילוכים שמשכיב את הבקרות לישון. מה זה לישון? להכניס אותן לקומה ממש. בניגוד למתחרות מגרמניה בהן הבקרות מסכימות לעצום רק עין אחת בעת ניתוקן (הן חוזרות מייד לפעולה ברגע הקריטי), ברגע שלוחצים ארוכות על המתג הקטנטן, היגואר חוזרת לפרה-היסטוריה המוטורית ומשאירה לרשות הנהג ערמת אלומיניום, ארבעה גלגלים (שניים מניעים ושניים מכוונים) ומנוע בהמתי למשחקים. רק חבל שהגומי והדלק נגמרים כל כך מהר.

אחרי כל זה, התאווה מהעיצוב החיצוני והעונג של ההנאה מהנהיגה והביצועים, העיצוב הפנימי שלה השאיר לנו אפטר טייסט מעט מריר. רגע, לפני שאני מתחיל להתלונן על כך שהעיצוב הפנימי לא הולם את הפאר וההדר של החיצוני ובמקרים מסוימים אפילו קצת משעמם, כדי שאציין שכל מי שנכנס פנימה כמעט והתעלף. והאמת, שבצדק. לכמה אנשים מאתנו כבר יוצא לבלות בתוך קבינה של מכונית שנושקת למיליון שקלים? למעטים מאוד.

ובכל זאת, יש לה מושבים קדמיים מפנקים ביותר שמציעים שלל התאמות וכווונונים כדי שהישבן המלכותי שלכם ירגיש בנוח. יש לה אפילו כריות אוויר מיוחדות בצדי הגוף הניתנות לניפוח (חשמלית כמובן) כדי ליצור הצמדה טובה יותר בין הגוף למושב. מה שעוד שמחנו למצוא היא תנוחת נהיגה טובה שמאפשרת להתגבר ביעילות על מבנה הקפסולה של הקבינה.

על זוג המושבים האחוריים מיותר להרחיב על הדיבור, כי מרחב אמיתי אין שם ובעצם גם מושבים אמיתיים אין שם. ה"דברים" האלה שנמצאים מאחורי הנהג הם מסתבר לא יותר מאשר עוד מקום להניח בו מטען לא גדול כמו תיק יד, מסמכים או שקית שוקו. כל דבר אחר לא יכנס. בעצם, גם תא המטען שלה, למרות הדלת הענקית, לא מיועד ליותר משני תיקים בינוניים, וגם זה בלחץ.

אני לא יודע כמה עולה היום בשוק המתכות טון וחצי של אלומיניום, אבל מה שבטוח, כאשר זו מפוסלת נכון, מחירה יכול להאמיר עד לכדי מיליון שקלים. אחח... מכוניות כאלה באמת מצליחות לקחת אותנו למקומות יפים יותר, ולא, אני לא מדבר רק על הכבישים המהנים של דרום הארץ.

ובכן, זה לא המקום בו תמצאו את סיכום המבחן האורתודוקסי שבו אנו מתפלספים ודנים האם המכונית המדוברת "שווה" או "לא שווה" ומה יש למתחרותיה לומר.

קניה של יגואר שכזו במחיר שכזה, זו קודם כל חוויה שמוגבלת לרשימה מצומצמת מאוד של אנשים בישראל וההתאמה של המכונית לא בהכרח נמדדת במחירה. הרי בינינו, מה זה 100 אלף שקל לפה או לשם. אז אם יש לכם מיליון שקל פלוס מינוס להוציא על מכונית, פשוט תנהגו בה ותראו אם יש בניכם כימיה. ברומן הקצר שלנו דווקא היו ניצוצות, אבל לא מיליון שקל מיותרים. ורק בשביל ללחוץ לנו באותו מקום כואב בלב, את ה-XK ניתן לקבל גם במרכב קבריולה וחמור מכך, בגרסת ה-XKR בעלת מגדש העל ושם מספר הסוסים עובר את ה-400, ותג המחיר מגיע כבר ל-1.14 מיליון שקל.