וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

לא עוזבת ת'עיר

ליבי גלבר

21.12.2006 / 11:45

ניסאן מייקרה היא מכונית עירונית קטנה וחמודה שמיועדת בעיקר לנשים. ליבי גלבר יצאה לטיול בשלוש הערים הגדולות וחזרה עם תובנות

אני בחורה ביתית. אני כמעט ולא בדירה, אבל משתדלת לא להתרחק מהבלוק. העבודה ממוקמת ברחוב המקביל, והבר השכונתי במרחק כמה פסיעות. מדי פעם אני מרחיקה לכת, ורוכבת על האופניים לחברים באזור שתיים. מאוד קשה לי לצאת מתל אביב, טיולים בטבע לא עושים לי את זה, וההורים גרים קרוב. יש שיגידו שאני לוקה באגרופוביה אורבנית, אבל אני בסך הכל בחורה עירונית.

הסובבים אותי מודעים לבעיה, ואני מניחה שזאת הסיבה שבעבודה הציעו לי לעזוב את המקלדת ליום, ולעשות נסיעת מבחן לניסן מייקרה. הפתעתי את עצמי, והסכמתי. כנשפגשנו קובי ואני כדי לצאת לדרך, הוא פינה לי את מקום הנהג(ת) והסביר לי שזאת מכונית עירונית חדשה שמיועדת לבחורות. הוא גם הזכיר כל מיני פרטים טכניים, ואני הנהנתי בעיניים סקרניות, למרות שזה לא באמת עניין אותי. הפרטים שרלוונטים לי, הם שנפח המנוע שלה הוא 1,400 סמ"ק, היא נמוכה ממני בארבע סנטימטרים (1.54) ותופסת אורך במדרכה של שלושה פסים וחצי (3.7 מ'). המייקרה מיד מצאה חן בעיניי, כי בעיר, יתרון במציאת חניה והגה כוח, חשובים יותר מטיפול פסיכולוגי.

הנאה ידנית

התיישבתי, וניגשתי לדבר הראשון שאני תמיד עושה - להגביה את המושב. מיששתי ומיששתי, וכלום. אין אופציה כזאת. הורדתי את ההגה למצב הכי נמוך שלו, כיוונתי את המראה באמצע, וחיפשתי את הכפתור שמכוון את המראות הצדדיות. גם אותו לא מצאתי. בלית ברירה כיוונתי אני את השמאלית באופן ידני, וקובי את הימנית על פי בקשתי. ואני שואלת, איזו מין מכונית זאת לבחורות, שבה אי אפשר להגביה את המושב, ומישהו צריך לעזור לך עם המראה?

הסתובבנו ברחובות תל אביב, שהיו הרבה יותר ערים ממני בבוקר הקיצי הזה של סוף דצמבר. נהגתי בחופשיות כי שום דבר במכונית לא גזל את תשומת לבי, היה לי נוח וזה אפשר לי להתחמק בקלות מאוטובוסים שמזגזגים בין הנתיבים ומשאר נהגים עצבניים. בכלל לא הייתי צריכה להתרגל למכונית, כי פשוט קל לנהוג בה - ההגה רך, הדוושות טובות אלי, ומתאפשרת לי ראייה מרחבית מפתיעה, שהרגישה כמו הפעם הראשונה שנעלתי עקבים.

בא לך לצאת איתי?

אז, הגיע הרגע ממנו חששתי - יצאנו מהעיר. דרך כביש החוף נסענו לחיפה. בזמן שריכלנו על הקולגות, קיוויתי שקובי לא שם לב שאני קצת בודקת גבולות ואני כבר במהירות תלת ספרתית בלתי חוקית בעליל. לקח למייקרה זמן להגיע למהירות הזאת, אבל היא לא הראתה סימני מצוקה והמהירות לא הייתה מורגשת. "הדו"ח עלייך" הוא סינן כדרך אגב, ובקושי שמעתי אותו למרות שהרדיו היה בווליום מאוד נמוך.

משהו הפריע לי. השיער שלי מתפרע, והרוח עושה רעש מעצבן. עם כל הכבוד למזג האוויר, אני לא רוצה שהחיפאים יראו אותי עם שיער לא מסודר. סגרנו את החלונות, אך רעש הרוח לא פסק. גם הרגשנו כל קפיצונת בכביש, למרות שזה כביש מהיר שנראה חלק למדי.

לפני חיפה, ואחרי 18 פעמים שקובי הזכיר לי לנהוג עם שתי ידיים ולהסתכל רחוק קדימה ("אחרת אי אפשר להגיב בזמן להפתעות"), קפאה לי היד כי המזגן ממוקם בדיוק לכיוון ההגה. חוץ מלייבש לק, אין שום הצדקה למיקום הזה. הגענו לבית אורן וטיפסנו במעלה כביש עקלקל. עליתי אותו בגבורה, וידעתי שאני נוהגת מעולה. עד כמעט איבדתי אותה באחד הסיבובים הרטובים בגלל לחלוחית מפתיעה בתוך הסיבוב.

אבל אל דאגה, שרדנו את ההחלקה. ואחר כך קובי עשה את אותו מסלול במעלה ההר. נדהמתי מאיך שהוא נוהג בצ'יקמוק העירוני הקטן הזה כמו היה רכב ספורט שמיועד לנסיעות כאלה. בדרך חזרה לגובה פני הים הרחתי לפתע ריח עז של "שרוף". לרגע הייתי בטוחה שזה האגו שלי על הברביקיו אחרי שראיתי איך באמת צריכים לנהוג, אבל קובי הרגיע והסביר לי שאלה רק הברקסים שהתחממו מהר מדי בירידות. בעיר מעולם לא נתקלתי בעיקולים שכאלה, וגם עשן כזה מהגלגלים מעולם לא ראיתי, אז התעלמתי.

כאבי גדילה

המשכנו בדרך והגענו לתוך חיפה. לא המגרש הביתי שלי אמנם, אבל לפחות זה שטח עירוני. קובי אמר לי לאן לנסוע ומתי לפנות. מדי פעם הוא התקיל בבקשה לפניה מיידית או פרסה זוויתית. אני בקלות פעלתי לפי ההוראות. גם כאן התנהלתי בחופשיות, כי המייקרה קטנה, משתחלת וצייתנית. בשלב מסוים אחרי כשעתיים על ההגה, כאב לי קצת הגב, אבל לא רציתי להישמע כמו קלישאה של אישה במחזור, אז לא קיטרתי.

כשיצאנו מהעיר לכיוון ירושלים (לא לפני שחילצנו עצמות מול הים) הכאב לא פסק. הרעש התמידי של הרוח והמהמורות המורגשות לא עזרו. עכשיו קובי נהג, ובעודי רואה אותו מכווץ מחוסר מקום מאחורי ההגה, ציינתי משהו לגבי הגב הדואב שלי. קובי בתגובה רטן שגם לו כואב, וכמו שתי זקנות פולניות, לא הפסקנו לקטר. מי שתכנן את המושבים האלה צריך לבוא לעשות לנו מסאז'. בעוד הנוף נמרח לנו בחלונות, הים מימין והירוק משמאל, תהיתי מה זה בכלל אומר מכונית "לבחורות". בעולם של יוניסקס, חוץ מטמפונים אני לא יכולה לחשוב על עוד הרבה דברים שאפשר לומר בוודאות שמיועדים רק לנשים, בטח ובטח שלא מכוניות.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קק"ל מעודדת לימודי אקלים באמצעות מלגות לסטודנטים צעירים

בשיתוף קק"ל

רטרוספקטיבה

בקשר לזה שמרגישים כל קפיצה בכביש, קובי הסביר ארוכות כי המתלים קשים מדי ולא מתאימים למכונית כזאת. אני בטוחה שלולא כאבי הגב, הייתי זוכרת הכל כדי להסביר גם לכם. בניסיון להקל על כאב הגב, עברתי אל המושב האחורי (בהשתחלות של ילדה בת 4 בין המושבים. ק.ל) שהיה לי באופן אישי קצת יותר נוח ומרווח, אבל קובי לעומת שאת שנמתח לגובה מעל 180 ס"מ הרגיש הרבה יותר צפוף ממני – גם בראש וגם בברכיים.

מבחינת העיצוב, בניגוד לחיצוניות המעניינת, מה שקורה בפנים זה סוג של פשע אסתטי. אין לי בעיה עם מינימליזם, ואני אפילו מעדיפה את הצ'ופצ'יקים של המזגן ידניים ולא אלקטרוניים, כי יש לזה מראה רטרו נחמד. אבל כאן, שילוב החומרים והצבעים חסר טעם ומרגיש קצת זול. בעיניי, אם כבר משקיעים במכונית חדשה, לא מוגזם לצפות לעיצוב מוקפד, גם אם הוא מינימלסטי. לטובה ייאמר, שהבגאז' מרווח יחסית, שיש מספיק תאים לאכסון, יש מקום לכמה פחיות דיאט קולה, והכי חשוב – יש מראה בסוכך השמש של הנהגת. בזה של הנוסע למשל, אין. האם זו עוד הוכחה שזו מכונית לנשים בלבד?

עליה ונוף בה

המסע שהחל ברחובות ת"א והמשיך בחיפה, הגיע כעת אל הרי ירושלים. שם, כל לחיצה על הגז התלוותה בגיחוך קל, כי חוץ מרעש של המנוע המתאמץ (ושל הרוח כמובן) לא קרה הרבה. אין ספק שלעיר ה-88 כ"ס שלה מספיקים, אבל אל תבנו על עקיפות נוסח הג'וב האיטלקי בקסטל. אחרי כמה נשימות מהאוויר הצלול של ירושלים (הוא באמת כזה!) שנינו כבר ממש רצינו לחזור הביתה כי שנינו התפתלנו בניסיון נואש למצוא תנוחה פחות כואבת. המושבים לא מספקים שום תמיכה לגב התחתון, לא לי - בחורה קטנה ועירונית, ולא לקובי - בחור בגובה ממוצע בעל סבלנות מוטורית.

כשהגענו לפקק בלה גוורדיה, התפלאתי מכך שעוד לא נגמר הדלק, ואנחנו רק קרובים לחצי מיכל. בבדיקה מאוחרת יותר קובי סיפר לי שלפי החישוב נהגנו בה 460 ק"מ ותדלקנו אותה ב-35.4 ליטר, שזה 13 ק"מ לליטר בנסיעה משולבת ו"זה מצוין". אני אומרת, שאם כבר קונית מכונית שמיועדת רק לעיר, ובהחלט רק לבחורות (וגם זה עד גובה מסוים) ב-105,000 שקלים, לפחות שצריכת הדלק תהייה מצוינת.

חמודה, זו מחמאה?

בסופו של יום, כמה רגעים לפני שנפרדתי ממנה, הבנתי שהמייקרה בהחלט לא מתאימה לנסיעות מחוץ לעיר. מצד שני, היא מצליחה להיות פונקציונלית וחמודה ביותר. היא מאוד נוחה לתפעול בתוך העיר, אנשים קטנים ישכחו בה את הממדים שלהם, היא מאפשרת לשוטט בנוחות ובקלות בסביבה אורבנית ודי קל למצוא לה חניה. אבל בתור בחורה, אני חייבת להגיד ש"חמודה" זאת המחמאה הכי מבאסת שיש.

  • עוד באותו נושא:
  • ניסאן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully