סגור ת'גג יא...

האקס שלי הוא נצר למשפחה של מכוניות רודסטר. אנשי המכוניות הדו-מושביות הם אנשים מאד מיוחדים, ולאו דווקא במובן הטוב של המילה. מדובר באנשים שאוחזים ברכב מהסוג שגורם לגברים קנאים לסנן "בטח יש לו זין קטן", ולרוב הנשים להתאפק מלהוציא את עיניהן כדי לבדוק מי מאחורי ההגה, למרות שהן מאד רוצות.

הרכב הדו מושבי שלי יצא להכיר הוא בעצם אישה, ילדה, נערה, מה שתבחרו, רק עם סיומת נקבה. היה לה גם שם, למכונית הזו, משהו שקשור לספר של טולקין, ניתן לכם שלושה ניחושים. פ' הייתה הילדה של האקס שלי, הוא דאג לה ואהב אותה, היא ליוותה אותו שנים ארוכות ורבות, היה לה תאריך לידה, ואפילו סיפור על שהות לא קצרה מעבר לקו הירוק וחזרה מגבולות האויב. היא הספיקה להחליף צבעים וגגות, ויום אחד גם מצאנו אותה על המדרכה, כמעט בתוך אנדרטה עירונית, אחרי ששכן שיכור טרח להוביל אותה לשם. אבא של האקס שלי שנא את פ', מה שהביא אותנו לאהוב אותה עוד יותר, כאילו הייתה הילדה המרדנית, פולקסווגן שחורה בין כל היפניות הלבנות.

אני מודה, ל-פ' היה אופי. למען האמת, הרגשתי לפעמים שאופי זה כל מה שיש לה. הרי בואו נודה בזה - לשבת בדבר הקטן והכל כך נמוך הזה, זה לא נוח בשום צורה שהיא. חכי, אמרתי לעצמי, אולי זו רק פ', אולי בשאר הדו מושביות יש רווחה ומרחב. כפי שאמרתי, הבחור הוא נצר למשפחת דו מושביות, ואחרי שניסיתי גם את גרסת הטויוטה, את גרסת המרצדס, את גרסת הב.מ.וו וגם (כן כן) את גרסת הפורשה, החלטתי – באמת לא נוח בה, ולא רק בגלל שאין מקום, יש עוד סיבה, ואפילו קריטית; תשומת לב מוגזמת מהסביבה (איך לא).

בדייט הראשון שלנו הגיע האקס עם פ' בפורמט הגג הפתוח שלה. אני סירבתי להיכנס אליה עד שהיא לא תתאמץ עד כמה שאפשר להתחפש לאוטו רגיל. הנסיעה ב-פ' תמיד לוותה בהערות, מבטים והתעניינות מוגזמת. עם הזמן, ובעיקר מחוץ לגבולות תל אביב, אני מודה שהצלחתי ליהנות מהרוח על הפרצוף, אבל איכשהו תמיד הסתכלו לנו לתוך הנשמה, כאילו פ' הייתה מינימום הג'יפ של יודה לוי.

כעבור זמן האקס הפך לאקס, ו-פ' נשארה לצדו, כמו שעשתה בעשר שנים שלפני כן. אני ניסיתי להבין איך קרה שכל כך שמחתי בזמנו, כשחשבתי שדו-מושבי זה בעצם סוג של הצהרת "אני לא רוצה ילדים", אבל גיליתי שזה סתם רכב של צרכני תשומת לב, בלי קשר מיוחד לילדים. באותו שלב החלטתי להפסיק לנסות לאבחן את הגבר לפי האוטו שהוא בחר, ולהתחייב רק לנהגי מוניות.