ליאת לומדת לנהוג

הכל התחיל באיטליה כשהייתי בת 16. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, וישבתי במושב הקדמי של הרנו מגאן סניק ששכרנו, לצדו של אבא שלי שנהג אותנו במשך כל הטיול המשפחתי. הייתי מרחק חצי שנה מתחילת לימודי הנהיגה שלי, כשאבא שלי התחיל לשטוח בפני את כל מה שבחורה צריכה לדעת על מנוע ומכוניות. כששאלתי למה אני צריכה לדעת את זה, אבא שלי ענה בקול חד משמעי: "את צריכה להכיר את המכונה שאת נוסעת עליה". כששאלתי שוב "אבל אבא, למה?" קיבלתי את התשובה המשכנעת: "כי אם לא תעברי את המבחן שלי לא תקבלי אוטו". השתכנעתי.

ואני, ילדה טובה, למדתי על מנוע שתי פעימות, וארבע פעימות, קרבורטור, פלאגים, הידראוליקה, סליל הצתה, מה אומרים המספרים על הצמיג, מה קורה כשאני על פסי רכבת והאוטו לא מתניע, איפה אני ממלאה מים ושמן ואיך בודקים, ומשהו על מנוע דיזל עם אנלוגיה לא ברורה לאשכולית - שלא לדבר על מבחן החלפת הגלגל.

ולכן מקוממת אותי כל כך הגישה הכה פטרונית וכה מתנשאת של כל המוני הגברים בעולם, שמתעקשים לעמוד לידי כשאני מחליפה גלגל, ולהעיר לי הערות. אם כבר יש לכם משהו קונסטרוקטיבי לומר, אתם מוזמנים להדגים. יהיו עדים גוויות הצמיגים שהחלפתי אחרי שחומדי לצון או חורשי מזימות זדוניים הציבו ברגים על הכביש ביפו, שם הייתי נוהגת לפנצ'ר דרך קבע את הצמיגים שלי. וכן, אני יודעת להחליף גלגל, גם בחושך וגם עם עקבים. ולא, אני לא צריכה עזרה. תודה.

ואפרופו עזרה – גם כשאני חונה, אני לא צריכה שתכוונו אותי. בשביל זה ברא אותי אלוהים בצלמו עם 3 מראות ועיניים שרואות ברוך השם לא רע. וזה אולי הזמן לפנות בפנייה נרגשת לחניון מסוים בעיר מסוימת באזור המרכז, בו דרך קבע מתקבצים סביבי מפעילי החניון ועושים לי "סעי, סעי, יש לך עוד, עוד, עוד, די!". אותו חניון בו אני פותחת את החלון בכל פעם מחדש ואומרת: תודה אבל אני יודעת לחנות. חלקכם תחשבו שזה פרדוקס, אבל ככה יצא.

אז אני מבקשת באמת, אין לי שום כוונה לספר לכולם שנשים נוהגות נפלא, אבל ביננו – גם אתם לא להיט. אז בבקשה, אל תשתאו כל כך כשאישה מצליחה לחנות כמו שצריך, או שאישה מחליפה גלגל או אפילו בודקת שמן ומים, כי בנינו, לא צריך להיות נזר הבריאה בשביל לעשות את זה. ואל תתפלאו כל כך שאישה מבינה משהו בדגמים של מכוניות, או רחמנא לצלן אוהבת לנהוג. זה לא אומר שאנחנו אוהבות אתכם פחות.