מת"א לאילת בהאמר

5:45 הראה השעון. השמש רק התחילה לטפס ממזרח והשמיים אפורים ומעוננים. בקושי רב אני מוציא את גופי הישנוני מהמונית בחנית 'שדה דב' שבת"א. במעמקי החניה כבר המתינו שני רכבי ליווי וארבעה חברים למשפחת האמר: H2 SUT ושלושה H3 כולם בצבעים שונים וכולם נקיים ורחוצים. העייפות החלה להתפוגג איפה-שהו במהלך כוס הקפה השניה ובזמן זה נערכו הבדיקות האחרונות לפני המסע הארוך.

יקי שקרל מ'המרכז הישראלי לסיור' הופקד על הובלת השיירה בין השבילים בחלקה הדרומי והמדהים של הארץ ובעצם על כל גחמה אפשרית שנוכל לדרוש ולהשמיע הקולגות שלי ואני. מייד אחר כך חולקנו לצוותי הנסיעה, נקבע סדר הנהיגה ויצאנו אל הנקודה הראשונה של המסע שלנו; נכון, ארוחת הבוקר במסעדת כרמים.

אחרי שמילאנו את הבטן בארוחת בוקר דשנה (לא הרבה אחר כך הצטערנו על זה), המשכנו את הנסיעה על הכביש עד לצומת שוקת שם למעשה אנו אמורים להיפרד מהאספלט. על הכביש הרגיש ההאמר H2 הגדול שבחבורה מעט מגושם ותוקפני. המנוע העצום שבחזיתו מעניק לו עתודות כמעט בלתי נדלות של כוח, אבל ממדיו הגדולים גורמים לו להרגיש בדיוק כמו משאית, רק יותר מהירה.

אבל אי אפשר להתעלם ממבטי יראת הכבוד שרוחשים לו הסובבים. אף אחד לא מעיז לחסום בפני השור הזה את הנתיב השמאלי וזה נחמד, אבל מעט דורסני לטעמי. צמיגי הענק וההגה הקליל גורמים ל-SUT לשייט על הכביש כאילו הוא יודע בעצמו לאן מופנית הדרך, אבל הוא מחייב דריכות מתמדת מצד הנהג.

בצומת שוקת אנו יורדים לראשונה מהאספלט וזו תהיה למעשה הפעם האחרונה שנראה את ארבעת ההאמרים נקיים. מבט אחד לשמים הבהיר לנו כי עננות אפרפרה תכסה אותנו בקרוב ויתכן והגשם קרב. אולם על הדרך כבר חיכו לנו שאריות הגשמים הקודמים בדמות שלוליות בוציות.

כבר בקילומטרים הראשונים, התפתחה אצלי ההרגשה שאם נמשיך לנהוג באופן חסר רחמים שכזה, ההאמרים המצוחצחים שלנו עלולים שלא לשרוד את המסע הארוך. בטח שלא כאשר לפנינו עומדים כ-380 קילומטרים של שטח נטו. טרם הזדמן לי לנהוג בהאמר כלשהו, לא בחיי הפרטיים וגם לא במהלך השירות הצבאי או המילואים, ולכן יש כאן סוג של חוויה ראשונית, אך עם לא מעט שמועות על יכולת השטח המצומצמת של הכלים החדשים.

אבל ככל שצברנו קילומטרים, ההאמרים הללו התגלו כמוצלחים למדי בשטח. צמיגי הענק ומהלכי המתלים, גם במקרה של מתלי העלים ב-H3, פשוט עושים את העבודה. השיכוך טוב, התגובה מהירה והם לא מתקשים לעקוב אחרי תוואי הדרך הקשה.

אחרי שחלפנו על פני אזור נבטים, נפרדנו מהשטיחים הירוקים והפורחים של צפון הנגב ומהכלבים הנשכנים החיים בישובי הפזורה הבדואית ומוכרים לכולנו מניווטי הלילה בשירות הצבאי.

השבילים אליהם הובלנו על ידי מכשיר ה-GPS של יקי שקרל, לקחו אותנו לסיבוב מערבית לעיר ערד ומשם דרומה לכיוון הר קינה, הר יהל והר קפון (דרך הגז) והנופים המרהיבים של מבואות הנגב. בסביבותיו של הר קפון הזדמן להאמרים להוכיח את יכולותיהם במעלות ומדרונות מסולעים בדרגת עבירות בינונית וכצפוי, אף אחד מהם לא אכזב. שילוב של ההנעה הכפולה עם נעילה אחורית ומיקום נכון של הגלגלים בין הסלעים, ומשימת הטיפוס נעשתה קלה למדי.

בחלקו הדרומי של מדבר יהודה, רף הנהיגה עלה מדרגה עם הגיענו למעלה עזגד, מישור אמיעז וציר הקידוחים. פיתולים צפופים וחדים כאשר מצדנו הימני מופיעה לעיתים תהום עמוקה. אחת לשעה לערך אנו עוצרים לחילוץ עצמות ובעיקר כדי לשטוף את העיניים בנוף המדהים. ים המלח, או לפחות מה שנותר ממנו בבריכות היבוש נשקפים באופק בואנו אל ציר הקידוחים הפתלתל.

בצומת הערבה, פגשו ההאמרים שלנו שוב את האספלט אך הפעם רק כדי להרוות את צימאונם בתחנת הדלק הסמוכה. ושוב, יקי ממהר "חבר'ה, יש לנו לו"ז צפוף ומצבנו לא יותר מ'בסדר" אז חזרנו עיתונאי אל האמרו, הפעם לכיוון נאות הכיכר המובילה אותנו לחלומו הרטוב של כל חובב מהירות בשטח – נחל אמציהו.

אלו מכם שמכירים את המקום, וודאי מהנהנים כרגע בחיוך. מדובר בנחל יבש שמרוצף ברובו בלוקי נחל חלקלקים ומעט חול מדברי בשטח פתוח לרווחה. שם קיבלנו הזדמנות להחליף את הנהיגה האיטית והטכנית בנהיגת שבילים מהירה ושם עלה מאוד קרנם של ההאמרים הקטנים במשפחה – ה-H3.

ההגה שהרגיש מעט קל ומעורפל בכביש הרגיש טוב בהרבה בשטח והקל מאוד על מלאכת מיקום הגלגלים בנהיגה מהירה שכזו. גם המתלים מצדם עשו עבודה מעולה בשמירה על המרכב הכבד מאוזן ועל הצמדת הגלגלים לדרך החלקה. מה שכן חסר לנו בקטע זה היה כמובן כוח. עוד קצת תבלון של שרירים היו הופכים את המרקחת של ההאמר המחודש לטעימה במיוחד. כאן, דווקא ההאמר H2 החסון שחלף בקלילות על פני מעברים טכניים, הרגיש שוב גדול ומגושם.

לקראת סופו של נחל אמציהו עצרה השירה לארוחת הצהרים, קפה שחור ומנוחה קלה לאחר שעות של נהיגה. אחרי שהתעוררנו וחידשנו כוחות, הוביל אותנו יקי אל ציר המעיינות ומשם העברנו קילומטרים רבים לאורכו של ציר הגבול.

שם פגשו ה-H2 וה-H3 הקטן את אחיהם הגדול ה-H1 הצהלי. אף אחד לא רצה להחמיץ את ההזדמנות ללכוד תמונה היסטורית שכזו בעדשת המצלמה ותוך דקות השלושה מצאו פוזיציה מעניינת ודגמנו למצלמות. כ-60 ק"מ לפני אילת עלתה השיירה על ציר הנפט שהיה גם כן מהיר ברובו, אך עם לא מעט קוליסים שחייבו ערנות מקסימלית מאחורי ההגה. לאחר החלפת הנהגים הבאה כבר חלפנו על פני הישוב אילות, אך החשיכה שהחלה לרד חייבה אותנו להגביר את הקצב.

9 שעות מאז יצאנו לדרך, בשעה 18:00 כאשר מסביבנו רק חושך, הסתיים השביל המוביל לאילת באחת השכונות הצפון מערביות של העיר. המסע מתקרב לסיומו כאשר אין נפגעים לכוחותינו מלבד צמיג יחיד שהתפנצ'ר ב-H2 ובהחלט ניתן לומר כי ההאמרים האלו עמדו במסע בכבוד רב. חישוב קל של זמן הנהיגה (ללא הפסקות) והקילומטרים שחלפו גילה כי השיירה נעה בקצב נאה של כ-50 קמ"ש בממוצע.

אתם וודאי יכולים לדמיין את תגובת המקומיים לשיירה של ארבעה האמרים ושני רכבי ליווי שחוצה את העיר, כאשר רק מעטה של בוץ עבה המסתיר כל פיסת פח טובה מעיד על מה שעבר עלינו בשעות האחרונות. היה מפרך, אבל מהנה.


צילום וידאו: יח"צ
עריכה: בת גולן