קופסא שחורה ברכב

"אבא, לא עשיתי כלום, בחיי שלא נסעתי מהר וגם לא נסעתי עד חיפה לבלות ובטח שלא עברתי על המהירות המותרת" נשמע לכם מוכר? אחת החרדות הגדולות של כל הורה הוא מהיום בו הזאטוט יעבור בטסט עשירי ויחזור הביתה עם דרישה לקבל את המפתחות לרכב המשפחתי. הממשלה הגדילה לעשות בשנים האחרונות והמציאה כל מיני חוקים מופרכים שאמורים לעזור לפקח על הנהג החדש שלא יעשה שטויות, אבל בשלב כלשהו כל תקופות המבחן עוברות ויום אחד, הילד צריך להתחיל לנסוע לבד. ובכן, החדשות הטובות (עבור ההורה המודאג) והפחות טובות (עבור הנהג החדש) הן שחלק גדול מהרכבים המודרניים מכילים מערכות ממוחשבות שמאפשרות לעקוב אחרי מעללי הרכב בדיוק מפחיד.

לרוב, המערכות לא עוקבות אחר מעללי הנהג כל הזמן, אלא רק בזמן תאונה, אך ניתן במחיר לא גבוה לרכוש מערכת נפרדת הרושמת בדיוק איפה היה הרכב בכל רגע על פני כמה שבועות. חשוב לציין, אגב, שהמטרה העיקרית של המערכות הללו היא לא בהכרח למטרות "אח גדול" אלא כדי לשמש כ"קופסא שחורה" – כמו במטוסים, כדי לסייע בשחזור הנסיבות במקרה של תאונה.

האינסטינקט הראשון של מי ששומע על כך עלול להיות פרנויה קלה. "המכונית שלי עוקבת אחרי?"...לא נעים במיוחד, אבל למעשה מדובר במערכת שיכולה גם לעזור. מקרה מפורסם בתחום הוא של נהג משאית בשם ג'יימס פיצג'רלד שהתנגש בניידת משטרה והשוטר שהיה בה נהרג. פיצג'רלד הואשם בנהיגה מעל למהירות המותרת, אך הקופסא השחורה שהייתה במשאית הראתה בבירור שהוא נהג במהירות חוקית לחלוטין בזמן התאונה. אין ספק שמכשיר דיגיטלי ואוטומטי מתקבל יותר טוב בבית משפט מאשר "באמא'שלי שלא נסעתי מהר!", אך האם זה שווה את הסיכון שאותה מערכת בדיוק תוכל לשמש גם כדי להפליל אותך?

בארה"ב, שם כ-15 אחוז מכלי הרכב מכילים מערכות "קופסא שחורה" וכ-65 אחוז מכלי הרכב החדשים שנמכרים מכילים כאלו מערכות, הדעות חלוקות. כמה מדינות החלו לפעול במישור הפוליטי, כאשר המטרה בשלב זה היא לחייב את יצרני הרכב לציין במפורש במדריך-למשתמש (כאילו שמישהו קורא את זה...) במידה וקיימת ברכב "קופסא שחורה" כזו.

בשלב זה לא נעשים מאמצים למנוע את שילובן של המערכות הללו ברכבים, אך בהחלט ייתכן שגם יום כזה יגיע. ידוע גם על מצב הפוך בו גופים מנסים לקדם הצעות חוק שיחייבו כל יצרן רכב להתקין מערכות כאלה בכל הרכבים, מטעמים של בטיחות. הרי נהג שיודע שמתסכלים עליו ינהג בצורה קצת יותר מתונה, בדרך כלל.

מערכות "קופסא שחורה" קיימות ברמות שונות. השם המקצועי של המערכות הללו הוא EDR, או Event Data Recorder. השם "קופסא שחורה" נלקח מעולם התעופה, אם כי גם בו הוא לא נכון מכיוון שהקופסא המפורסמת היא למעשה צהובה, כדי שיהיה קל למצאה בין הריסות מטוס שהתרסק. המערכות הבסיסיות ביותר הן בסך הכל "הכנה" לקופסא שחורה. הכוונה לכך שיש ברכב מערכת המחוברת לחיישנים שונים ולמערכות המחשב של הרכב והנה מסוגלת לרשום "יומן" של המידע הנאסף לאורך זמן, אך לא מכילה מערכת אחסנה למידע הזה.

מערכת כזו היא חסרת משמעות מכיוון שהיא לא עושה כלום. כדי להפוך כזו מערכת לפעילה, יש להתקין מערכת אחסנה שהיא איזשהו סוג של זיכרון. מערכות אחרות כוללות כבר זיכרון והן אוגרות עליו את המידע בהתאם לנפחו. רוב המערכות מכילות מעט זיכרון, ולכן מסוגלות לאגור מידע רק למשך כמה שניות או כמה דקות, ולכן המידע משוכתב כל הזמן עד למקרה של תאונה, כך שבמקרה כזה ניתן לשלוף מהמערכת רק את המידע על הדקות האחרונות לפני התאונה. מערכות אחרות אינן שומרות מידע כלל באופן שגרתי, אלא נכנסות לפעולה רק במקרה של זיהוי תאונה, כמו במקרה של פתיחת כריות האוויר או במקרה של עצירה פתאומית.

קיימות גם מערכות הכוללות רכיב ניווט לווייני, הרושם בנוסף לכל גם נתונים על מיקומו של הרכב בכל רגע נתון. ישנן אפילו מערכות המסוגלות לשדר את המידע המוקלט באופן אלחוטי למוקד מרוחק, וכך גם להזעיק עזרה מיידית במקרה של תאונה. מערכת EDR הנה בדרך כלל קופסה קטנה, בגודל של קופסת סיגריות, בערך, והיא בדרך כלל מותקנת ברכב במקום מוגן היטב. למרות זאת, הסטטיסטיקה אומרת כי בערך בשליש מהמקרים לא ניתן היה לשחזר את המידע מכיוון שה-EDR ספג יותר מדי נזק.

מכיוון שהחוק עדיין לא מחייב יצרנים להתקין מערכות מעקב, לא ידוע בדיוק מוחלט באילו רכבים יש EDR ובאילו אין. חברת ג'נרל מוטורס וחברת פורד ידועות בכך שהן מתקינות מערכות EDR בדגמים רבים, וידוע גם שהחברות קרייזלר, איסוזו ,סוזוקי, טויוטה, מזדה, מרצדס, מיצובישי וסובארו מתקינות EDR בחלק מהדגמים שלהם, אם כי אין פירושו שגם הדגמים הנמכרים בארץ מכילים את המערכות הללו. באינציקלופדיה המקוונת ויקיפדיה מופיעה רשימה של דגמים בהם יש EDR, אם כי הרשימה אינה מתעדכנת על ידי גורם רשמי כלשהו, ולכן לא ניתן להתייחס אליה כאל מקור מידע אמין ב-100%.

אם אתה דווקא מהאנשים שישמחו לקצת מעקב מרענן, תוכל למצוא באינטרנט מערכות כגון TrackStick או TrackingKey שנעזרות בלווייני GPS כדי לרשום לאורך שבועות איפה היה הרכב בכל רגע נתון ומה הייתה מהירות הנסיעה, הכיוון ואפילו הגובה. מדובר במתקן דמוי דיסק-און-קי, שמחירו נע סביב 200 דולר והנו מופעל באמצעות סוללות. את המתקן יש לשים (או להחביא) ברכב, ובכל שלב אפשר לקחת את המתקן, לחבר אותו למחשב ביתי באמצעות חיבור USB ולהוריד את המידע אל הדיסק הקשיח. אפשר אפילו לייבא את המידע לתוך מערכות מיפוי כגון Google Earth וכך לקבל חיווי גרפי של מסלולו של הרכב.

מערכות הכוללות מעקב אחר מיקום הרכב מוגדרות כ–VDR, או Vehicle Data Recorder, וזה משהו אחר לגמרי מבחינה טכנית וחוקית. בארץ, חברות ביטוח דורשות מבעלי רכבים מסוימים להתקין מערכת מעקב שכזו, במטרה לאפשר איתור הרכב במקרה של גניבה. חברת איתוראן הישראלית, למשל, מתקינה מערכות איתור המיועדות בעיקר לבעלי רכבים יקרים או גניבים במיוחד. המערכות של איתוראן מתבססות לא על תקשורת לוויינית אלא על תחנות קליטה ושידור קרקעיות שמאפשרות למערכת אמינות גבוהה יותר מאשר שידור לווייני שאותו קל לחסום על ידי הכנסת הרכב מתחת לכיסוי המונע את קליטת אותות הלוויין.

ובכן, הגענו לשאלת השאלות. בין אם ברכב שלך יש EDR מקורי או פרטי, או שאין בכלל, נשאלת השאלה האם זה חוקי ומוסרי להשתמש במידע הזה? האם חוקי עבור בעל הרכב (למשל, חברה מסוימת) לעקוב אחרי תנועתם של העובדים המשתמשים בו? הסוגייה נידונה בהרחבה לגבי נושאים דומים, כמו זכותם של מעסיקים לפשפש בדואר האלקטרוני של עובדיהם או לצלם אותם בשירותים למטרות אבטחה, אך אין תשובות ברורות בכל הנושאים.

מה לגבי המשטרה ובתי המשפט? מכשיר ה–EDR, במידה והוא קיים ברכבך, שייך לך ביחד עם המידע שיש עליו. אתה קנית את המכונית עם המכשיר ושילמת את תמורתו המלאה. האם הוגן או הגיוני שהמדינה תוכל לקחת את המתקן, לקרוא את תוכנו ולהשתמש במידע כנגדך? רבים מצטטים את התיקון החמישי לחוקה האמריקאית, הקובע שלאדם יש זכות שלא להפליל את עצמו, ובמדינות רבות קיים חוק דומה או מקביל. אך מצד שני, החוק גם מתיר להפליל אותך בפשע על פי פריט רכוש שנמצא ברשותך או בביתך, כגון סכין או אקדח. גם לשאלות הללו אין תשובות מוחלטות, בשלב זה, אך למזלנו, בישראל עדיין אין לנושא משמעות. כשנגיע לגשר הזה, נעבור אותו...