את הרומן שלי עם כלים דו גלגליים לא התחלתי כמו רוב הבנדיטים בגיל שש עשרה בפתיחות של TSX, זינוקים עם FANTIC וחראקות עם פיאג'ו SI... אמנם, הייתי מאוד קרוב לשלב הוצאת הרישיון ורכישת TS חדש אולם משהו בגורל לא חשב שזה אמור לקרות ולכן העניין לא יצא לפועל. עם השנים התבגרתי (כאילו, דא...) התגייסתי ובאחת מהרגילות שלי החלטתי להוציא רישיון 'עד 500 סמ"ק'. שתי השתטחויות בשלושה שיעורים במהירות זחילה כנראה רמזו לי כי עניין הגורל מתקופת התיכון עדיין נותן אותותיו.
חלום הדו"ג כנראה לא בער מספיק על מנת שאתעקש, לכן שוב עברו השנים, הספקתי לעבור לעיר הגדולה, אוניברסיטה, חיים לבד בדירה עם שותף (ניר אם זה ממש חשוב, חבר מימי הצבא) ואז חזר לחלחל חלום הדו"ג. ניר, שרכב מאז שנולד, עבד באותה תקופה כ"תבוא תיקח", או בעברית תקנית "שליח על טוץטוץ". היתה לו צ'וקומוקו של העבודה ובמקביל שכב לו בחצר של הוריו סופר דיוק ישן. החיים עם ניר באותה תקופה כללו הרבה חפירות של "נו, תוציא רישיון ותיקח את הסופר דיוק" או לחלופין "לא נמאס לך לנסוע בשני אוטובוסים לאוניברסיטה ושלושה לעבודה? תחשוב כמה זמן זה יחסוך לך". לאחר מסכת שכנועים קלה, הסכמתי לנסות שוב, מה כבר יכול להיות? גם ככה בית הספר לרכיבה נמצא מטר מהאוניברסיטה, אז יאללה.
צלחתי את העניין בטסט הראשון. אין צורך לומר שמהר מאוד הגיעו קטנועים ואופנועים נוספים ושדרוג רישיון ל'בלתי מוגבל' (שוב טסט ראשון) כי אם יבוא לי פתאום לרכוש בימר 1200 ST או קסטום אדוונצ'ר 990 אז...
היום יש ברשותי שני כלים, האחד קטנוע מנהלים גדול נפח, YAMAHA MAJESTY 400 סמ"ק ששייך לעבודה, השני הוא בבת עיני, הכלי הפרטי שלי, הרכישה ה"לא הגיונית", זו שנעשתה עם הלב ולא עם השכל, הקניה שעליה אני רוכב רק פעמיים שלוש בשבוע, SUZUKI 650 XF FREEWIND.
מה שזה עושה לי
יש כאלו שקוראים לזה תראפיה. בעבודה שלי אני רוכב כל היום ממקום למקום, אולם הפעמים היחידות שאני ממש נהנה מהרכיבות הללו הן בדרך לעבודה (לא כי אני אוהב את העבודה, פשוט כי הדרך מטריפה) ובדרך חזרה הביתה. הניתוק מהכל ועם זאת החיבור לכל, הוא דבר שקשה להעלות על הכתב.
אני רוכב, ממוגן מכף רגל ועד ראש. בועת זרימת האוויר שמספק המשקף של המג'סטי מתרוצצת סביבי ושומרת עלי מבודד, אך עם זאת כל כך מחובר למה שקורה בחוץ. הפרספקטיבה משתנה ואני מוצא את עצמי עם כמות נוף שלא אמצא אפילו בג'יפ פתוח. רק אני עם עצמי והטבע מסביב (גם ברחשים, אבל על זה כבר כתבתי).
תנוחת רכיבה היא טבעית יותר מנהיגה ברכב, אני יותר גבוה, רואה מעל לגגות הרכבים ויכול לצפות ל"הפתעות" בצורה קלה יותר וכך גם הנוף שנגלה; הוא שונה מאשר הנסיעה ברכב עם זמזום הרוח, הבריזות שמלטפות את הגוף והרעש בקסדה. כל זה נותן אפשרות להתחבר לעצמי, להתרוקן, להקשיב ולהתמלא שוב. לאחר רכיבה אני תמיד רגוע הרבה יותר; יש פריקת אדרנלין מסוימת, יש התמלאות ברוגע. נקודה שבה אין כלום ויש הכול.
תשאלו אותי איך אני מעדיף להגיע למקום מסוים? "על האופנוע" יהיה בראש הרשימה. רכיבות מנהלתיות, שטח, רכיבה לאירועים, מפגשים וסתם כיף, הכול עם האופנוע. היום לדוגמא, חזרתי עייף מהעבודה. יום חמישי, הלחץ של כל השבוע כבר מכביד ובנוסף הזמינו לנו שרב דה-לוקס א-לה מדבר סהרה עם נגיעות גשם בוצי. מגיע הביתה, פורק מעליי ציוד, שותה גלוני מים ומוציא את הכלבים לסיבוב. כשאני חוזר מהסיבוב אני עדיין עייף, אבל אני חייב לצאת לרכיבה על ה XF, לא מעניין אותי החום או האובך והגועל בחוץ, אני חייב לצאת ולהסיר את השבוע מעל הכתפיים.
עולה חזרה על ציוד, משחרר את האזעקה ושלל המנעולים מהאופנוע, מניע ונהנה מגרגור 650 הסמ"ק של מנוע הסינגל. מטפס לכסא, משלב לראשון בנקישה מוכרת ויוצא. חצי ק"מ בתוך המושב ואני כבר מקיף אותו בשביל הכורכר, היום ה XF ייקח אותי למקומות אחרים. רכיבה של ארבע דקות על הכביש ואני חותך לתוך השטח, שביל סימון ירוק שמתחיל באזור צומת עציונה ומסתיים בהר יערן. אני מדלג קלות על אבנים בשביל, חוזר ואומר לעצמי שאני חייב לעצמי ולאופנוע קורס שטח, כמה עצירות לצילומים ושאיפת אויר והראש כבר נקי. אני ממשיך ומגיע לבית היערן, מסתכל על "שביל" הגישה למקום, נותן ליטוף למיכל הדלק, משלב לראשון והאופנוע מדלג לו עד למקום שרציתי. המשך הטיולון היה בצד השני של הר יערן לאורך נחל מטע, שם הצלחתי בשניות לנעול גלגל אחורי, להחליק ולהיעצר בניצב לשביל. טוב שלא נפלתי...
לאחר שחזרתי לכביש, פניתי שמאלה במקום ימינה לכיוון הבית. הייתי חייב לעלות ולרדת את כביש 375 לפחות פעם אחת. הכלי הזה פשוט מדהים, כל רכיבה אני לא מצליח להאמין כמה אפשר להוריד אותו לפניה ועדיין לחוש בטחון! מדהים...
ככה זה כשיש שניים
כשחזרתי הביתה, ה XF זכה לשטיפה קלה להורדת ג'יפופי שטח וכביש. אני הייתי רגוע, לאחר ספיגת נוף מדהים וניקוי ראש. כשירדתי מהאופנוע נזכרתי במשהו שטלי, זוגתי, אמרה לי בנסיעה האחרונה שלנו יחד. היא אמרה משהו בסגנון "יו, לא רואים כלום! כשאנחנו כאן עם האופנוע יש הרבה יותר נוף". הנסיעה כמובן, הייתה ברכב עם ארבעה גלגלים, רחמנא לצלן, לאירוע משפחתי שחייב העברת ציוד.
קצת רציני, קצת ארוך אבל יוצא מהלב.
*קנגל הנו רוכב ובעל טור אישי באתר ריידרס