חוויה מתקנת בגליל

מה שלמדתי בסוף השבוע הזה לא יסולא בפז. קיבלתי בהשאלה ליומיים את הX8 250 של PIAGGIO ונסעתי לי לצפון ללוות עם חברים את טריאתלון הכינרת. חששתי מאד לרכב עליו סוף שבוע שלם, בכל זאת נפח המנוע שלו גדול יותר מזה של הקטנוע הפרטי שלי, הוא גדול יותר פיזית מכל כלי שרכבתי עליו עד כה והוא כבד - 165 ק"ג משקל יבש - עם 12 ליטר דלק במיכל מלא, שמנים ותא מטען מצויד לעייפה שהופכים אותו בקלילות לרכב ששוקל 190 ק"ג ויותר. קטנוע שיהיה לי קשה מאד להרים אם הוא ייפול או יחליט שאני קטנה עליו.

הרתיעה הגדולה שלי הייתה כמובן גובה המושב, אני הרי נמוכה והמרחק בין הכביש לרגל בעצירה בהחלט יכול לערער את הביטחון ברכיבה וביכולות שלי. יצאתי מתל אביב מלווה ברוכבים על אופנועים שמכבדים את עצמם ותהיתי כמה איטי או מהיר הגדלנוע שאני רוכבת עליו והאם החבר'ה ישנאו אותי כי אני מעכבת אותם. יצאנו לדרך, אני והקטנוע, החלטתי שעדיף כי אראה בו חבר למסע וכמו ששת לרובינזון קרוזו, קראתי את שמו שמונת.

ה-X8 שמעתה ייקרה שמונת, מאיץ נפלא. המצערת כל כך עדינה, לא יכולתי להאמין. המנוע שקט עד שעל דרך איילון כבר האצתי אל מעבר ל-110 קמ"ש בזמן שבראש חולפות מחשבות על מה זה השקט הזה? שלי הרבה יותר רועש... יו, מה זה ה110 הזה? הפרטי שלי לא מכיר את המספר הזה ועוד כל מיני.

הבלמים של שמונת, אוף איזה בלמים. פחיות חתכו אותי, או לפחות ניסו והבלמים הגיבו בצורה מרשימה ומרגיעה, הצמיגים הגדולים תרמו גם הם, שלווה ושקט ברכיבה מהירה וחלקה, מה עוד יכולה בחורה כחולת עיניים לבקש?

עלינו על כביש מספר 2 לכיוון צפון ובלי הרבה עניינים הגענו לכביש 65 עם הפנים למעצמת הגרעין עפולה וכאן התנועה הצטופפה. משאיות שאני מפחדת מהן - ובצדק - הציפו את כביש ואדי ערה כאילו שמחלקים סנדוויצ'ים בכל רמזור. השתחלות בתנועה הפקוקה הייתה משימה שחששתי מפניה אך הגדלנוע ואני צלחנו אותה בכבוד. חתיכת פחדנית, חשבתי לעצמי, מה נסגר איתך? זה לא הכלי הראשון שאת רוכבת עליו, תתאפסי על עצמך ומהר, תסמכי על שמונת, הוא סומך עליך... וכך עשיתי! שמונת ואני השתחלנו והתפתלנו לנו בין גושי המכוניות העייפות והמאובקות ויצאנו מצוואר הבקבוק בחיוך אלגנטי ומתנשא.

אנחנו עומדים בקצב והנה כבר עפולה. במפגש העמקים במסעדת 'סטרומבולי', מועדון האופנועים כמו בכל יום שישי בצהריים מתארח. הרבה מכרים והרבה מבטים, שאלות ונגיעות העלה הקטנוע ואני עמדתי לידו וחייכתי... כן, כן, זה הקטנוע שלי לסופ"ש הזה...

בקרת נזקים של אמצע הדרך, גב לא כואב, טוסיק שלא נרדם ברכיבה רצופה מעל 40 דקות, השתחלות בין רכבים בוואדי ערה שהותירה זיכרונות טובים בלבד והכי חשוב סבטה מבסוטה עד השמיים כי תיכף עולים לגליל אל נופי הילדות שלי.

סובב כנרת מכירים? 64 קילומטרים של כביש, רעוע בחלקו, המקיפים את הכנרת. תענוג צרוף! נכנסתי ויצאתי מעיקולים כאילו באיטליה חשבו רק עלי ועל הכנרת כשתכננו לי את שמונת. החברים עודדו, החיוכים תמכו והמהירות עלתה מבלי שנשים לב. בסוד אספר שהשעון אפילו הראה לי באחת ההיסחפויות את הספרות 146 אבל אני לא נתתי לזה לעלות לי לראש ומיד חזרתי למהירות חוקית.

מזג האויר היה מצוין. הברחשים שכל כך אוהבים להתרסק על קסדות לא ויתרו גם הפעם ושוב ציפתה לי הפתעה, להבדיל מחברי רוכבי האופנועים (שלא נאלצו לחכות לי כלל וכלל) הקסדה שלי הייתה עדות לחללי-חרקים בודדים בלבד. המשקף הגבוה של שמונת לעומת זאת נראה כמו מרחץ דמים חרקי, הוא פשוט גונן עלי כמו אביר במסע צלב. המעופפים האלה לא ידעו מה צופן להם העתיד כשניסו להתרסק על הקסדה האהובה שלי.

הגענו לכינרת שלמים ומאושרים, החנינו את הכלים ופרשנו לסידור הגוף והתיקים. כאשר יצאתי החוצה אל שמונת המנמנם, חיכה לי סקרן שבחן את הדו גלגלי שנחת פתאום בימה הצפונית.

סקרן: "סליחה, זה החדש של פיאג'ו?"
סבטה: כן זה החדש
סקרן: איך הוא?
סבטה: רק הבוקר עליתי עליו, הוא סבבה לחלוטין.
סקרן: את הבחורה שכתבה על הבורגמן 200 נכון?
סבטה: (מה עושים, מה עושים עם המבוכה???) קראת את זה?
סקרן: כן, עשית לי חשק לרכב עליו.
סבטה: אמממ, המממ...תודה
סקרן: אז מה את אומרת על הפיאג'ו?
סבטה: נהדר.
חזרתי לחברים מלאת גאווה ואנרגיות חדשות לליווי הטריאתלון בבוקר המחרת.

את המרוץ עברנו בהרכבת שופטת בשעתיים של רכיבה טכנית ותובענית אבל גם את זה שרדנו שמונת ואני, עם חיוך והרגשה הדדית של כבוד אחד לשני.

הדרך הביתה הייתה בוגרת יותר, רגועה, בלי כל הפחדים האלה של גובה ומשקל ובלה בלה בלה. רכיבה נטו, הנאה נטו. חזרנו תל אביבה למנוחה אחרונה של שבת והכנה לשבוע חדש שנפתח כמובן בהחזרת ה-X8 לעופר אבניר, בצער ובהבנה שלכל דבר טוב יש סוף.

אז שמונת התאהב בי ואני בו, הוא נשא אותי קילומטרים על גבי קילומטרים באהדה רבה. העמסתי בתא המטען שלו כל מה שהייתי צריכה וכמובן שהחבר'ה לא חסכו ממני את ציודם וברוב העצירות נשמע המשפט "סבטה, את יכולה לשים את זה אצלך??? נמאס לי לקשור את זה כל הזמן על המושב של האופנוע!". סבטה ושמונת הובלות, קשה להאמין כמה נכנס בתא המטען הזה שנמצא מתחת לכיסא וגם מאחוריו, עוד ועוד ועוד... שני אנשים רכובים ותא מטען מלא יכולים לנדוד לפחות שבוע עד שיעלה הצורך במכונת כביסה.

בסופו של מסע למדתי שמגבלת הגובה היא מגבלה פסיכולוגית בלבד ושהנאה גדולה ורכיבה טובה יותר באות מתוך חיבור טוב בין הכלי לרוכב. בקיצור, התבגרתי. שמונת היה מספיק קל לשליטה בכדי שבעיקול הבא אני לא אעשה טעויות אנוש פשוטות ושאזרום ואתחיל ליהנות מהרכיבה כשאני משאירה מאחורי כל החששות שהיום נראים לי כל כך מיותרים. למדתי גם שלא כל רכיבה על כלי חדש היא מבחן דרכים ולפעמים פשוט רוכבים כדי ליהנות מהדרך, ההתרשמות מה-X8 היא רק צ'ופר מהנה ולא חייבים לרשום בעד ונגד כל הזמן.

* הכותבת, סבטה קויפמן, בוחנת דו-גלגלי באתר ריידרס