בייב מגנט

לפני לא מעט שנים, לקראת סוף שירותי הצבאי, הוצבתי בבסיס זעיר בגולן ושם היה טבח מאוד עצלן וזאת עוד בלשון המעטה. במשך חודשים, הדבר היחידי שעלה על צלחותינו היה שניצל חיוור ופירה צמיגי, לא יותר. בתחילה עוד אפשר היה לשבוע מארוחה משעממת זו, אבל מהר מאוד זה יצא לכולנו מכל החורים. אבל פתאום, ביום אחד בו נכנסנו שוב עם הפנים ברצפה לחדר האוכל, חיכתה לנו שם ארוחת מלכים! טוב, לא ממש ארוחת מלכים כי אחרי הכל עדיין מדובר במטבח צבאי ירוק, אלא בעיקר חידוש בצלחת שאינו שניצל ופירה – זה היה צלי בשר עסיסי, עם מג'דרה, חמוצים ואפילו שתייה מוגזת. ככה זה כנראה כשטבחים מוצאים אהבה חדשה.

גם וולוו כנראה מצאו אהבה כשהביאו אלינו את ה-C70 החדשה, שכן במשך זמן רב קיבלנו מהם אמנם את מיטב התוצרת השוודית, אבל כזו שאינה גורמת להרחבת הנחיריים בתאווה. הכל היה על גבול הבנאליות עם 4 דלתות ועם אותה אווירה בוגרת עד מבוגרת. אבל כל זה נשכח מייד כשרואים את הפרח האדום הזה שעונה לשם C70 אשר פותח את עלי הכותרת שלו כל בפעם בה השמש מציצה מבין העננים.

כבר נהגנו לא פעם במכוניות שהצליחו לקבל הרים של תשומת לב מהסביבה, בין אם מגברים, ילדים ואולי לפעמים גם מנשים, אבל הפעם, עם השוודית הזו, הרגשנו כמו סלבריטאים באמצע רחוב שינקין בת"א ביום שישי בצהריים. כולם, ללא יוצא מהכלל הסתובבו כדי לקבל מבט שני, שלישי ואפילו כדי לצלם במצלמת הסלולרי. ממש כמו כשהולכים עם פצצה בלונדינית (משוודיה) באמצע הרחוב – כולם מסתכלים עליה – נשים וגברים, בוחנים אותה מכף רגל ועד קצוות הבלונד ואז מעבירים מבט אליכם ומסננים "איך אחד כמוהו הצליח לתפוס פצצה שופעת שכמותה?"

במקרה שלנו, זה היה אפילו קל מאוד, משהו כמו מרחק של טלפון אחד, אבל שלא תחשבו (בעיקר אתן הקוראות) שזה גרם לנו להעריך אותה פחות. הנה עוד משפט מוכר: אם רק הייתי מקבל שקל (או עשרה) על כל הצעה, קריצה או נשיקה מתנפנפת שקיבלתי מהסובבות ביומיים איתה, הייתי בשקט יכול לקנות... עוד כמה ליטרים של דלק. אלא מה חשבתם – וילה בכפר שמריהו? עם כל הכבוד, זו עוד לא הפרארי של "מסודרים".

אבל אם נעזוב לרגע את תשומת הלב של הסביבה למראה החיצוני ונתמקד לרגע ביופייה הפנימי של השוודית האדמונית הזו, נגלה משהו קצת פחות חכם ממה שציפינו. הקבינה כן איכותית, מודרנית ונעימה, אבל גם קצת אפרורית ומשעממת. צבעי הפנים אפורים ברובם והיא חסרה את אותה תעוזה שמצאנו באיוס המתחרה מפולקסווגן שהציעה מושבי עור אדומים ועוד. כמו כן, היינו שמחים למצוא עוד קצת תאי אחסון ובנפח של יותר מפחית קולה. מכו כן כדאי לזכור שתא המטען מתכווץ לממדים מגוחכים כאשר הגג פתוח.

כאשר פותחים את הדלתות, מגלים כי היא מיועדת לארבעה נוסעים, אבל מבוגרים גבוהים לא ירגישו בנוח לאורך זמן מאחור וגם הכניסה והיציאה פנימה די מוגבלות כאשר הגג סגור. גם העיצוב נראה מאופק משהו – יש שם את אותה קונסולה מרחפת המוכרת מה-S40 ומושבי עור נוחים מאוד וחשמליים, אבל לא משהו שמעורר ניצוץ בעין.

לפי המדידה שלנו, לגג דרושות 32 שניות כדי להיפתח ולהיסגר וזה די הרבה וגם ניתן לעשות זאת רק בעצירה מוחלטת כאשר דוושת הבלם לחוצה, כך שאל תמהרו להשוויץ במופע הראווה המכאני ברמזורים. אולם, כאשר זה סגור, ישנה תחושה מושלמת של מכונית סגורה לגמרי במבנה קופה עם בידוד מעולה לרעשים וטמפרטורות חיצוניות, שלא לומר על העמידות נגד הוונדליסטים שבנינו.

אם הוולוו הזו הייתה נוסעת כמו שהיא נראית, הרי שהחיוך על פנינו היה נשאר עוד מספר ימים, אבל אי אפשר לומר שה-C70 פונה במובהק לחובב ההגה. היא לא רעה, אבל אולי זה בגלל המבנה הפתוח או בגלל כיול ייעודי על ידי היצרן כי היא לא חדה או מהנה מספיק על הכביש.

ה-C70 בנויה על בסיס ה-S40 העממית אשר בנויה בעצמה על שלדה משותפת לה ולמאזדה3 והפוקוס, ולזו כצפוי נוספו המון חיזוקים והקשחות כדי למנוע את עיוות השלדה כתוצאה מהסרת הגג. התוצאה אמנם טובה, אך ההבדל בין המצב הפתוח לסגור מורגש למדי. במצבה הסגור, היא מרגישה קשיחה ומדויקת כמעט כמו כל מכונית קופה, אבל כאשר מפשילים את הגג הרובוטריקי אל תא המטען, ומעמיסים על השוודית הזו בנהיגה אגרסיבית בפניות, אפשר להרגיש את הגוף מתפתל תחת העומס, כמו גם בעליה על מדרכה עם גלגל אחד.

כמו כן, למרות היותה צפויה מאוד ובטוחה למדי גם בתנאים קיצוניים, ישנו הבדל ברור בין מאפייני הנהיגה כאשר משקלו של הגג נמצא במרכז הרכב (סגור – חלוקת משקל טובה) או כאשר הוא תלוי מעבר לגלגלים האחוריים (פתוח – עודף משקל מאחור שמשפיע על ההיגוי לרעה).

להקשחת השלדה כצפוי יש גם מחיר כבד תרתי משמע, במשקל הרכב עד כדי כך שקשה להאמין לנתון (הטוב) של כ-1,600 ק"ג. כך שגם נתון האצה של 7.6 שניות למאה ומהירות מרבית של 240 קמ"ש נשמעים אופטימיים מדי. היא פשוט מרגישה כבדה בהאצות וכן מדי מתנדנדת תחת שינויי כיוון מהירים.

כוח דווקא יש, או לפחות פוטנציאל לכוח שכן בחזיתה של גרסה זו (הבכירה) שוכן מנוע בנזין מחומש צילינדרים בנפח 2.5 ליטר והוא מוגדש טורבו (בלחץ נמוך) אשר מפיק 220 כ"ס ו-32.6 קג"מ. אולם, כדי להרגיש דחיפה משמעותית, יש לדחוף את הדוושה הימנית עד לרדיאטור ולהמריץ את המנוע לתחום הסל"ד הגבוה יחסית, אך לא גבוה מדי שכן שם הוא נתקל בקשיי נשימה מסוימים. אל מנוע זה משודכת תיבה אוטומטית בעלת יחסי העברה מעט ארוכים המיועדים בעיקר לשיוט אוטוסטרדות נינוח או סיבוב דאווין מנקר עיניים איטי בעיר והרבה פחות לתנאי נהיגה ספורטיביים בכבישים מסולסלים.

הוולוו הזו באופן כללי, למרות המראה הסקסי, אינה מוצאת עניין במשחקים עם הנהג תאב הנהיגה וגם ההגה, שמשקלו טוב אך חסר תקשורת וגם המתלים הקשיחים בתחילת מהלכם אך רכים מעבר לכך, מבהירים באופן חד משמעי כי היא מעדיפה לנוע בעדינות בפניות כשרגל ימין מלטפת בעדינות את דוושת התאוצה. במחשבה שניה, זה גם חסכוני יותר, כי אם כבר תוציאו אותה לבילוי פרוע, היא בהחלט תנוע מהר, אבל גם תגלה בעיית שתייה חמורה – במהלך המבחן שלנו, גמעה השוודית הזו ליטר דלק לכל 5.9 ק"מ בממוצע וזה לא מעט, גם בהתחשב בעובדה שהיא מעדיפה ללגום 99 אוקטן יקר למדי.

זה אולי נורא מחמיא לאגו לצאת לסיבוב עם פצצה בלונדינית, אבל ברוב המקרים זה משאיר אותנו הגברים עם חור בכיס וגם השוודית הזו יודעת לדחוף את היד טוב טוב לארנק: מחירה של גרסת המבחן אשר מגיעה עם כמעט כל מה שיש לרשימת האבזור להציע, לרבות טלפון מובנה (שמוסיף סנפיר מיותר על הבגאז') עומד על 438 אלף שקל, שזה כמעט 100 אלף שקל יותר ממה שתתבקשו לשלם על פולקסווגן איוס חזקה ומאובזרת הרבה יותר.

מה זה אומר? זה אומר שלא סביר שנראה "יותר מדי" יחידות כאלו על הכביש כאן. זה מעולה למי שמחפש קצת ייחוד ותדמית יוקרתית ומכובדת מגרסאות פתוחות אחרות של המתחרים. אז אהבנו? אפשר לומר שכן, אבל האם היא שווה את המחיר הגבוה? לא בהכרח.