ים של חולות

אני שונא חול. כשהקיץ מגיע וכולם הולכים לים, אני מחפש בריכה עם הרבה דשא, אבל מוכן אפילו לנסוע עד הים, ואז להישאר על האספלט שמחוץ לחוף, ולחכות עם הקשישים שמשחקים דמקה. אני שונא את המגע של החול בין אצבעות הרגליים, ואת היכולת שלו לחדור לאוזניים, לעיניים ולמקומות אינטימיים אחרים.

גם בכל הנוגע לנהיגה בחולות, יש לי כלל אצבע: שמישהו אחר יעשה את זה. "טיול באזור חולות ניצנים דורש מיומנות נהיגה, במיוחד כשנוהגים בכביש שטח רך ללא הילוכי כוח", מזהיר ספר מסלולי הטיולים בפרק של חולות ניצנים. ידוע שהחכם לא נכנס למצבים שהפיקח יודע איך לצאת מהם. אני, לא זה ולא זה, נתקעתי פה ושם עם מכוניות בחול, אבל תמיד מצאתי באזור מישהו מספיק פיקח כדי לחלץ אותי, ומספיק חכם כדי לדרוש 100 שקל על החילוץ.

מביני עניין אמרו לי להוריד הרבה אוויר מהצמיגים וציפיות וגם, לקוות לטוב. איך מגיעים מתחילת המסלול אל סופו? עם ניסאן מוראנו שהיא, אגב, חד משמעית מכונית שלא מתאימה לנסיעה בשטח, בטח שלא בחול. למה הכוונה לא מתאימה? הכוונה היא שחוץ מהנעה לכל הגלגלים, מה שקוראים ארבע על ארבע, אין לה לא מרווח בין הגחון לקרקע, לא הילוך כוח שמשמש להיחלצות מתקיעות מביכות ואפילו לא צמיגי שטח. מה שכן יש לה זה תיבת הילוכים רציפה שמתחממת בשניות אחרי נסיעה מאומצת בשטח. היא נראית כמו "ג'יפ", אבל היא הכי לא. מכונית שחורדינית.

"אתה בטוח שעם זה נחצה את ים החולות?", שואל הצלם ומצביע על מפלצת הכרום, "עזוב אותך, בוא ניסע לאשדוד, נאכל דגים, נשים קצת חול בכיסים ונספר שהיה כיף". מוראנו באמת לא נראית מוכנה לים החולות. בקושי לחוף בוגרשוב. מכונית המבחן, בצבע זהב, מתאימה מקסימום לצליחת איילון צפון. למושבים החדשים עוד יש ריח של עור והמזגן מקפיא את תא הנהג. מבט חטוף מתחת לגחון מאשר את חששותי הכבדים ביותר: מערכת הפליטה של מוראנו חשופה לחלוטין. לדיונות, כנראה, יתווספו כמה חלקי אגזוז.

הסופה של צוות 'ג'יפולוג-מרום טל' ממתינה בתחנת הדלק סיירים. הניגוד בין הסופה האדומה למוראנו מכניס אותי לחרדה קלה. לסופה, שמוכנה למסעות עבירות מדבריים, יש צמיגים רזרביים קשורים מאחור וכננות עם כבלי חילוץ עבים מקדימה ומאחור. בצדי הג'יפ האדום מרותכים מתקני חילוץ והרמה וכל העסק מחובר לקרקע באמצעות ארבעה צמיגי שטח ענקיים ומשוננים.

למוראנו, לעומת זאת, יש מערכת סטריאו ממש טובה. "תוותר כבר עכשיו ותחסוך לכולנו את הבושה", מבקש אייל גונן מצוות ג'יפולוג-מרום טל. "חבל על המכונית ועל הדלק", מצטרף סביון עזר, "הכל שם פלסטיק, אתה תיתקע כבר בשביל העפר בדרך לים החולות".

אני מסביר להם שמשימה היא משימה, ושגבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות (כלומר, להיתקע בחולות ברכב של כוסיות). הם מהנהנים בהבנה, מתייעצים, ומציינים שאם אתייבש עדיף לחכות בסבלנות ולנסוע לאיכילוב כמו בן אדם. עדיף להיות מאושפז קרוב לבית.

בכניסה לחוף ניצנים צריך לפנות ימינה, לכיוון ים החולות. הסופה האדומה יורדת מהכביש הסלול אל שביל העפר בלי שמץ מאמץ. אני נעצר לפני שביל העפר כדי להרהר פעם נוספת אם כדאי להיכנס להרפתקה הזו. אם אתקע בים החולות, חילוץ יעלה הון תועפות. מצד שני, יש לי סופת ליווי מה כבר יכול לקרות? הסופה האדומה מתרחקת.

בחלקו התחתון של לוח המחוונים יש כפתור שמשלב את מערכת ההנעה כך שהיא תעביר כוח לכל הגלגלים. זה המקסימום שאפשר לעשות כדי להתכונן לנסיעה בחול. אני לוחץ על הכפתור בנחישות וכל המתג שוקע אל תוך לוח המחוונים ונעלם. נשבר הכפתור. כנראה שגם בניסאן הבינו ששום לקוח לא יהיה מטורף מספיק להיכנס לשטח לא סלול, ודאגו להבהיר את הנקודה באמצעות מנגנון אזהרה מתוחכם כפתור רופף. אז עכשיו אין יכולת לשלב את מערכת ההנעה הכפולה. למזלי, מישהו השאיר במוראנו ציוד חילוץ הכרחי עט. אני דוחף את העט אל מעמקי החור שבו היה הכפתור ומנורת שילוב ההנעה לכל הגלגלים נדלקת.

כבר בשביל העפר שמוביל אל חניון ים החולות מוראנו מיטלטלת. מאחור נשמעים קולות לא נעימים, המחשב הנישא של הצלם חטף זעזוע מוח. אם היה לי עוד שמץ של תקווה שמוראנו תצליח לעמוד במשימה, הוא נגוז בהדרגה עם כל פעם שראשי פוגע בתקרה.

מישהו ערם תלולית עפר בכניסה לחניון ים החולות. הסופה עוברת את התלולית בקלות. מוראנו נתקעת. "איפה נקודת העיגון שלו?", צועק סביון. אחרי חיפוש קצר מתברר שלמוראנו אין מקדימה נקודות עיגון, כלומר, אם היא נתקעת וצריך לקשור אותה למכונית אחרת כדי להיחלץ, אפשר לעשות זאת רק בכוח המחשבה, או בעזרת תפילה ממש חזקה. אז מתפללים ממש חזק ולוחצים גז. מוראנו עוברת את התלולית בשלום.

ים החולות נפרש לפנינו, וכמו בכל ים, יש כאן הרבה מקומות לשקוע. נכון, במונחים עולמיים ים החולות הוא לא בדיוק ים, הוא בקושי שלולית החולות, אבל עדין מדובר בכמה קילומטרים של נסיעה בתוך דיונות, שכל מטר מהן הוא מלכודת פוטנציאלית. "מישהו בעיתון שלך ממש לא אוהב אותך", מעיר סביון. אני מהנהן.

בספר המסע כתוב שצריך לנסוע ישר בין הדיונות עד אשדוד. כבר בדיונה הראשונה מוראנו נתקעת. תיבת ההילוכים הרציפה מתחממת בקלות ומאבדת מיעילותה. הגלגלים לא מסתובבים. צריך להירגע. אני מעדיף להפגין שלווה באמצעות לחיצה חזקה על דוושת הגז שמניבה הרבה רעש ומעט התקדמות. תיבת ההילוכים התחממה. ניסיון לשלב הילוך אחורי מניב תוצאה דומה. נדפקנו.

תא הנהג מתמלא ריח של שמן תיבת הילוכים מטוגן ואני מרגיש סחרחורת. צריך לקשור את הסופה מאחור ולמשוך. אם היתה נקודת עיגון קדמית היה הרבה יותר קל, אבל אין. מזל שיש לנו סופה לחילוץ. הנה, סביון כבר מכין את רצועת הגרירה, נכנס לסופה ומתקדם לכיווננו. אבל הסופה לא זזה. היא מחרחרת ואז משמיעה רעש של שפשוף מתכתי חזק.

"היא לא זזה, משהו קרה", מייבב סביון. שמן שחור מטפטף מחלקה הקדמי של הסופה על הדיונה. צלב נשבר. סביון כמעט בוכה. הסופה של צוות ג'יפולוג משתתפת מדי שבוע במירוצים קשוחים ודווקא בנסיעה קצרצרה בדיונות היא נופחת את נשמתה. אחרי שהצלב השבור מפורק מתגלה גודל הבעיה: הציריה השמאלית שאחראית על העברת כוח המנוע אל הגלגלים הקדמיים, נשברה והתעוותה וכעת יש לסופה, שבינתיים נתקעה גם כן, רק הנעה אחורית.

התייעצות מהירה. אני בפאניקה. כל האחרים נראים רגועים, או לפחות הפנימו היטב את מדריך הטרמפיסט. "כשנתקעים צריך להירגע ולעשות חושבים", מסביר גונן. משום מה אנשים שמורגלים בנסיעה בשטח תמיד מדברים על להירגע ולעשות חושבים. כנראה שהם חיים במישור קיומי אחר, שבו לא צריך להחזיר לסוכנויות מכוניות שעולות מאות אלפי שקלים.

אני נרגע ועושה חושבים להתעלף. אני לא חושב שלזה התכוון המשורר שדיבר על שקיעה רומנטית. סביון שולף את חפירה ומתחיל לחפור סביב הסופה הפצועה. כנראה שהגיע הזמן לקבור אותה סופית. "לדעתי אין לכם משימה", הוא ממלמל בצער, "אנחנו חייבים לנסוע למוסך". אי אפשר להמשיך ללא רכב חילוץ.

לא נורא. היה טוב, אבל צריך לדעת מתי לוותר. במרחק של כמה עשרות מטרים מאתנו חולפת נמיה. נדמה לי שהיא מתפוצצת מצחוק. חישוב מהיר, טלפון לעורך, לא נעים לחזור הביתה עם הזנב בין הרגליים. דגים באשדוד כבר לא נאכל היום. "יש לי מישהו שיחלץ אתכם", מפתיע העורך, "תישארו שם, הוא מגיע עוד שעה".

הסופה האדומה מתרחקת בקושי רב ומשאירה אחריה שביל דקיק של טיפות שמן. החום עולה. סביב פזורות גרוטאות מתכת, עכשיו אני מבין מה באמת קרה בבאב אל וואד. החול הארור מגרד בכל מקום. אני חולץ נעלים ומביט בייאוש בנהרות החול שנשפכים מהן. אחרי שעה הטלפון מצלצל, "אהלן, מדבר יובל שרון. שמעתי שאתם בבעיה, אני מטר מכם".

לפני שהטלפון מתנתק מופיע על ראש הדיונה שממול טנדר פורד ענק. יובל שרון מראשון לציון הוא השריף של הדיונות. אין גרגר חול שהוא לא מכיר, "קצת עם אופנועים, קצת עם טרקטורונים, קצת עם רכבי שטח".

"למה עם המכונית הזאת?", הוא גוער בי. אין לי תשובה. "כמה סוסים יש לה?", אני עונה ש-240. שרון מחכה שנייה ואז לוחש לי "לי יש 100 יותר". שרון רותם את כננת הפורד למוראנו ושולף אותה מהדיונה. "סעו רק איפה שאני נוסע", נוא מצווה. אני מציית.

שרון נוסע לפי המסלול שמצוין בספר, עוצר בכל נקודה ונותן הסבר קצר. כשמוראנו נתקעת הוא יורד, דוחף, מושך ומחלץ. בספר הדרך כתוב שלאורך המסלול אפשר לראות צבאים, אבל אין כאן אפילו גרביל. הצבאים יושבים להם בצל ומחכים כנראה להיחשף בפני מטיילים עם רכבי שטח אמיתיים.

הכתבה לקוחה מתוך מגזין הרכב THE MARKER DRIVER שמצורף חינם לעיתון הארץ