וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

התפוז המכאני

יואב קווה

19.5.2007 / 16:50

יואב קווה לקח את ה-KTM125 החדש לסיבוב בפרדסים, והחגב הכתום עשה כל מה שהוא רצה

ניסיתי לקום, חטפתי סחרחורת והתיישבתי על האדמה. שובל ניגש אל האופנוע, הרים אותו ופתח ג'ק. הפעם זה נראה רציני. מושבניק עם טנדר סובארו, שעבר בסביבה, חילץ אותי מהשטח. מגן דוד אדום. שולפים את הרגל מתוך המגף. כואב. רנטגן. ארבעה שברים בכף הרגל. גבס. הביתה, על קביים.

חלפו שבועיים. אל חדר הלידה הגעתי על כסא גלגלים. אשתי, עם ציר כל 7 דקות, הסיעה אותו קדימה. התבלבלת בקומה, התלוצצו הרופאים. אותי זה לא הצחיק. גם אותה לא. ואז נולד הבכור והחלטתי שמספיק עם האופנוע.

מספיק עם האופנוע, אבל לא מספיק עם אופנועים. מכרתי את XR650 נאחס וקניתי את אחיו הצעיר והקל, ה-XR250, שבעזרת כמה חלקים מארצות הברית הפך ל-XR250R. התאונה אמנם אירעה בשטח, אבל גרמה לי להחליט להפסיק לרכוב דווקא בכביש. תאונה עם מכוניות היתה נגמרת הרבה יותר רע. התקנתי וו גרירה, קניתי עגלה להובלת האופנוע, עברתי לרכוב רק בשטח; מדבר יהודה, נגב, ערבה, שבילים פתוחים, סינגלים, מה שבא.

בשנים האחרונות זה דעך. על הסינגלים השתלטו רוכבי אופניים. גם החברים שלי עברו לאופניים. וחוץ מזה מחירי הביטוח התייקרו רצח. איפסנתי את האופנוע במחסן. הנסיעה האחרונה שלי עליו היתה לפני שנתיים בסיני, בוואדיות באזור סנטה קתרינה, אבל זה כבר סיפור אחר.

עכשיו אני שוב על אופנוע. לא יפני, אלא אוסטרי. לא לבן-אדום, אלא כתום. יש לו קול של מסור חשמלי. הוא שוקל רק 98 ק"ג. אני על דרך עפר רחבה בן שדות, מנסה לשחזר את הקסם. האם אופנוענות היא התמכרות זמנית, או מחלה חשוכת מרפא?

צב הנינג'ה

האמת, לא רציתי. פחדתי. מה יקרה אם אגלה חלודה במפרקים, שאני לא סוחב, שזה כבר לא זה, שהזדקנתי? אבל אייל לא ויתר לי. 'אתה חייב לנסות', הוא ניג'ס, 'יש KTM חדש, 125 סמ"ק, קליל, חזק, משהו פצצות'. אז התקשרתי לכרובי, שחיבר אותי לערן סטאריק, שהזמין אותי אליו למושב.

באתי באוטו עם תא מטען מלא במגינים: מגיני מרפקים, מגיני ברכיים, מגן צלעות וגב, (צבי צב) משקפי מגן, קסדה ומגפיים. שריון שלם שכבר הסריח בבוידעם. התחלתי להתלבש לאט, בחוסר חשק. סטאריק ראה את הפרצוף שלי ושאל 'מה שכחת בבית?'

מדובר בטקס מדוקדק. קודם מתפשטים, אחר כך חובשים מגיני ברכיים. אחר כך לובשים את המכנסיים. לא רוכסים את האבזם שלהם, כדי שאפשר יהיה לתחוב מתחת את חגורת הכליות. ואז מגפיים וצבי צב ומגיני מרפקים ומעיל רכיבה ומשקף וקסדה וכפפות.

אני מטפס עליו. צנום, גבוה, נוקשה. צריך רגליים של דוגמנית כדי להגיע לאדמה. ההתנעה קלילה, כצפוי אצל מנוע שתי פעימות. הזמזום הרצחני מתחיל. הילוך ראשון, טיפה גז, אני מסתכל על המטע ממול, מתכנן דרכי מילוט. שום דבר. הוא לא כבה ולא עושה סלטה לאחור. שתי פעימות מקצועי אבל ידידותי למשתמש.

הכי אהבתי את הטיולים במדבר יהודה; חבורה של אופנוענים, נפגשים בתחנת הדלק במישור אדומים, חותכים את המדבר עד מצוקי דרגות או עד הפונדק של פדי בתקוע, שותים משהו קר, חוזרים כמעט בחושך או בחושך לגמרי.

אהבתי את מדבר יהודה. אהבתי את החבורה. אני אוהב אותם עד היום. כולם נפוצו לכל עבר, הזדקנו, הולידו ילדים, עזבו את העיר. רק צ'וצ'ו ממשיך לרכוב כל שישי למדבר. הוא והצעירים החדשים.

אין כמו המדבר. אין כמוהו בחורף עם פלומה ירקרקה ואין כמוהו בקיץ לוהט וכובש. ואין כמו אופנוע. לא נקרעים כמו באופניים, לא מקפצים כמו בג'יפ. כבר כמעט שכחתי את זה. אבל החגב הכתום הזכיר לי הכל.

הוא ימכור לך זהב

תחתוך את השדות, תחצה את פסי הרכבת, תפנה שמאלה, תיכנס למושב הסמוך, תיסע עד בית הקברות, תיקח ימינה, תזרום עם השביל, תגיע לכביש, בדיוק איפה שנמצא דוכן המלבי, תחצה לצד השני, תרד בדרך העפר, תעבור מתחת לגשר של כביש 6. זהו, אתה בסינגל של יער קולה.

קולה? קוקה קולה? לא שאלתי. עליתי על האופנוע ויצאתי לדרך. בהתחלה שדות. דרך שטוחה. האופנוע לא מתרגש מכלום. ההילוכים קצרצרים. מכת כוח ומיד צריך להעלות הילוך. הוא חזק מאוד, מתיז לאחור רסיסי אדמה. 125 סמ"ק מנוע בנפח של חצי כוס.

במקור הוא מגיע חנוק. 14 כ"ס בלבד. בזכות ההגבלות האלה מותר לרכוב עליו מגיל 16, מותר לרכוב עליו לכל מי שיש רישיון התחלתי, מותר לרכוב עליו בלי הרבה ניסיון. אבל אף אחד לא משלם 54 אלף שקל בשביל 14 כ"ס. אז מחליפים את האגזוז, מחליפים את הדיזות בקרבורטור, מחליפים את הפילטר אוויר ומקבלים 33 כ"ס.

אני בדרך, רוכב בעמידה. אי אפשר לרכוב אחרת. האופנוע הזה לא נועד לישיבה. ישיבה נותנת תחושה לא טבעית. המושב לא מתאים, מרכז הכובד גבוה, השליטה נפגמת. האופנוע מבקש ממני יותר מהירות. המתלים שלו מתחילים לעבוד רק במהירות מסוימת. האופנוע הזה מבקש רכיבה אלימה. אלימה אבל אלגנטית.

הרגליות מזמזמות לי בכפות הרגליים. אני חוצה את פסי הרכבת ונכנס למושב. ילדים משחקים בכדור באמצע הכביש. אני חולף בעמידה. איש מרחף באוויר על חגב כתום. אחרי בית הקברות ימינה ולתוך דרך עפר מפותלת. הכלי הזה מדויק. עושה מה שתרצה. רק צריך קצת אומץ. לתת גז באמצע סיבוב, להיכנס להחלקה.

אני מול המלבי, ומגלה שיותר מפחיד לחצות את הכביש. רגע של שקט בתנועה ואני פורץ פנימה ונעלם בצד השני. הנה המנהרה מתחת לכביש 6 והנה הסינגל. מימין עלייה תלולה, משמאל עלייה תלולה עוד יותר. אני פונה ימינה. ראשון, שני, האופנוע הזה עושה הכל. הוא קופץ על המדרגות ומטפס. אני רק עומד ומחלק הוראות. אני בטח נורא אטי, אבל מרגיש כמו סופרמן (לפני הנפילה מהסוס).

הטלפון מצלצל, השמש שוקעת, זמן לחזור למושב, זמן לצילומים. יורד מהסלעים, חוצה את המנהרה, לא קונה מלבי, חוצה את הכביש, מגיע לבית הקברות, חוצה את המושב, חוצה את פסי הרכבת, דוהר בשדה החרוש, מגיע לבסיס.

בסיבוב האחרון, דרך עפר רחבה, אני מתלבט אם להביא אותה בהחלקה. מתפתה אבל מוותר. באותה שנייה מגיח ממול, בדהרה פרועה, רכב שטח מסוג ניסאן פאתפיינדר. אני נצמד לימין ונושם קצת אבק. זה הכל.

חוזר לסטאריק, שמדגמן ביצועים בשדה. מסיר את השריון, מוריד את החולצה הרטובה מזיעה, יושב במכונית, מתחיל לכתוב את הכתבה. אופנוע שטח הוא מדיטציה בתנועה. תחשוב על העבודה, המשפחה והמשכנתא תיפול. או לפחות תאבד מהירות. אופנוע שטח מאמן את הראש להיות בשקט. מאמן את העיניים לקלוט את כל התמונה. מאמן את החושים להיפתח. מאמן להחליט החלטות מהירות דרך הגוף. אתה מסתכל וקולט ופועל. אתה הופך לחיה.

היי סטאריק, אפשר בתשלומים?

הכתבה לקוחה מתוך מגזין הרכב THE MARKER DRIVER שמצורף היום חינם לעיתון הארץ

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully