זמן איכות במכונית

אני בחורה מאוד פתוחה. זורמת, מסתדרת עם כל אחד. יכולה לפתח שיחה עם כל עובר ושב, יודעת לראות את הצדדים הטובים. אוהבת אינטראקציה רגעית, כזאת שמנצלת את הרגע. תקראו לזה קלילה, אני באמת יכולה למצוא את הטוב בכל אחד, ולראות את המיטב בכל זמן נתון.

סתם. זה לא נכון. זה רק מה שהייתי רוצה להעיד על עצמי. האמת היא, שיותר מכמה זמן שלוקח לי להגיע עם גבר למיטה, אני מושכת את הזמן עד שנימצא באותו אוטו יחד, אתם יודעים - טראומות העבר. אני לא רוצה לראות אותו נוהג רע, ואני חוששת שיראה אותי נוהגת מעולה. אני לא רוצה לנסוע איתו למרחקים, כדי להיתקע בצימר בצפון עם מישהו שאני לא מחבבת. ואני לא מחבבת בקלות.

הרבה יותר קל לי, ולא קל לי להגיד את זה כאן – לאהוב כלבים (לא גברים חארות, כלבים אמיתיים, עם פרווה). יש לי כלבה, וזאת אולי הסיבה העיקרית שבגללה אני מחזיקה מכונית בעיר הארורה הזאת. בשביל לקחת אותה לאמא שלי (סבתא שלה), בשביל לקחת אותה לים ובשביל לקחת אותה לבית דגן, שם נמצא בית החולים של המלאכים.

לצערי, הכלבה שאיתי, בניגוד לכלבים מין השורה, לא אוהבת ליהנות מחלון פתוח. גם בנסיעה ארוכה מהרגיל, היא לא תחרוג מהרגלה, ותשב באמצע המושב האחורי, כשפלג גופה הקדמי מופנה אל האופק. מה שאומר כמובן, שלאורך הנסיעה, אני כפופה להבלי פיה.

לרוב היא מחייכת למראה הנוף, כי בניגוד אלי, היא נערת טבע. העיר עושה לה לא טוב. אבל גם כשטוב לה, היא לא שולטת על עצמה, ואני סופגת את התוצאות. בכל אופן, אני הכי נהנית איתה, בבית או בחוץ. היא משמחת אותי באמת, ואני מקווה לעשות את אותו דבר עבורה.

העניין הוא, שכשיגיע הבחור שיעשה לי את זה באמת, הוא יצטרך לעבור עוד מבחן אחד. אחרי שיהיה ברור שהוא מת עלי לגמרי, כשאני מדברת מהלב, כשאני עירומה או לבושה, הוא צריך לדעת לנהוג. הוא צריך לעשות את זה טוב, כשכלבה מחויכת מריירת על כתף ימין שלו.