לקחת פסק זמן

די! אני צריך הפסקה. אני צריך שקט, רוגע, חופש. גם טלי הייתה באותה הדעה אז החלטנו יחד כי אנחנו אורזים מיטלטלינו ומתנתקים מהעולם. לאחר בירורים קצרים, הזמנו מקום באזור הערבה. ארגנו בייביסיטר לכלבים, העמסנו את הכול על האופנוע ויצאנו לחופשה של יומיים. תרמיל בארגז עם מינימום ציוד, שני 'קאמל-בק' מלאים במים קרים על הגב ויאללה לדרך. שמחים ומלאי צפייה התחלנו להתגלגל לכיוון ירושלים כאשר ממנה אנו יורדים לכיוון הערבה. עצירת סידורים בבירתנו, תדלוק, איפוס מד האוץ וקדימה אל מנהרת הר הצופים לכיוון ים המלח.

עוד בתחילת הטיול שיננתי לעצמי את המנטרה כי מדובר על טיול לשם רגיעה, טיול לנפש ולנשמה, לא רכיבה במהירויות גבוהות אלה יותר מסע אל החופש. ניסיתי להכניס לראש משהו שקובי, חבר ובעלים גאים של אופנוע דומה לשלי, אמר לפני כמה ימים כשדיברנו על צריכת דלק באופנועים שלנו. הוא טען שבתקופה האחרונה הוא משתדל לא לעבור בכלל את מגבלת ה 108 קמ"ש, שאלתי אותו למה דווקא 108? וקיבלתי תשובה ש-105 זה לאט מדי וב-110 כבר מחליפים קידומת, 109 זה קרוב מדי ל-110 ולכן המהירות המושלמת היא 108 קילומטרים לשעה. כל מי שהרים גבה יכול להוריד אותה חזרה עכשיו. בקיצור, אמרתי לעצמי שזו הזדמנות נהדרת לרכוב רגוע, ליהנות מהנוף, מעצם העובדה שאני עם טלי ושאני רוכב להנאתי ואולי אפילו אצליח לראות יחס של 22 קילומטר לליטר כשאגיע לתדלוק הבא.

עם הירידה לכיוון ים המלח ותחילתם של הפיתולים בכביש, הבנתי כי לשמור על המהירות שחשבתי עליה בתחילת היום זו משימה בלתי אפשרית. אבל זה ממש לא היה באשמתי, נשבע לכם שכל סיבוב שעברתי במהירות שיוט נמוכה קפץ לי למראה והוציא לי לשון! החלטתי שאני אשחרר כמה סוסים שיבעטו לאותם סיבובים בראש ואחרי זה אחזיר אותם לאורווה וכך היה. עצירה ראשונה בצומת לידו לשם חילוץ עצמות קל והחלטה כי מהירות השיוט מעתה תהיה כמה שיותר קרובה ל"מהירות קובי".

הרכיבה לאורך ים המלח מרגיעה. אמנם היו כמה וכמה פיתולים שלא ידעו כי אני בהגבלה ולכן עברתי אותם מהר ובזויות מחמיאות, אך רוב הדרך התנהלה בשיוט רגוע. עצירה בכניסה למערת הקמח. שלט מאיר עיניים גילה לנו כי היא התמוטטה ולכן ניצלנו את הזמן לחילוץ עצמות והשתובבות עם האופנוע. המשכה של הנסיעה הייתה באותה אוירה רגועה ונינוחה, רוח ערבתית הכתה בנו קלות, מאדה בשניות אגלי זיעה שחשבו לבצבץ. טלי מאחורי עם מעיל וכפפות קיץ מניפה ידיים בעדינות מדי פעם להרגיש את הרוח דרך הבד המחורר, אני קולט את זה דרך המראות ובגלל השינויים בהתנהגות האופנוע.

השלט "נחל צין" גרם לי לבלום את השיוט ולחתוך לכיוון השטח, דילוג קטן בתוואי הנחל ובהייה ביצירות של הטבע אשר גורמות לי להרגיש כל כך קטן. האופנוע נראה כאילו הנחל יכול לבלוע אותו שלם בלי בכלל להרגיש ובסוף לשחרר גיהוק קטנטן.

נקודת העצירה הדרומית ביותר שלנו לאותו היום הייתה בחורבות מואה. האמת, היינו יותר בעניין של אוכל מאשר חורבות, בסך הכול זו חתיכת דרך. במסעדת מואה יש אזכורים לקרקס האופנוענים שמגיע לערבה פעם בשנה ה"אופנוערבה". למי שאינו יודע, מדובר על הפנינג של יומיים. שכרון חושים דו גלגלי שכולל הופעות, ביתנים ותחרויות יופי של דו גלגליים למיניהם. כמעט כמו חו"ל אבל בארץ.

שמנו פעמינו אל "מטמון בערבה", אותו מקום שהחלטנו לשים בו את ראשנו לאחר הרכיבה הארוכה. הופתענו לגלות כי המקום מדהים ומרווח. שיחה עם בעלי המקום, עדי ודליה, החזירה אותנו שוב לענייני אופנועים וטיולי שטח. הכרות משותפת עם מדריך טיולים אופנוען והבטחה שלי למסירת ד"ש שחררה לנו שוב את הדרך לנפוש. הסתערנו על הג'קוזי, כי היו לנו הרבה מאוד עצמות ושרירים לשחרר.

היום השני החל בסימן חזרה למרכז דרך נקודות לא שגרתיות. צלחנו את "דרך השלום", כביש שירות שמחבר בין המושבים עין יהב,חצבה ועידן, דרך הצמודה לגבול הירדני. המסרונים של סלקום על החלפת רשת לרשת ישראלית/ירדנית כל שלוש דקות עלו לי על העצבים והנייד כובה. האופנוע צלח את השבילונים, כשהוא נושא אותי ואת טלי עד לנקודה הגבוהה הקרובה ביותר שאליה ניתן להגיע (מבלי לפגוע בחי, צומח או דומם כמובן). הדרך עוברת ממש על הגבול הירדני עם כמה נקודות מנוחה עוצרות נשימה לחלוטין, מצפורים עם נופים מטרפים של ביתרונות הערבה ותצפיות על עין יהב וירדן, ממש ניתוק מהכול, מדהים.

המשכנו למעלה עקרבים. אני לא רכבתי באזור שנים והפניות ההדוקות של המעלה מאתגרות, בעיקר עם מנוע סינגל, מורכבת ורכבים זרים שתופסים את כל המסלול. תצפית לעבר הר ונחל צין, כמה תמונות, קצת מנוחה לעכוז ויאללה ממשיכים. פארק החולות הצבעוניים לא נראה צבעוני יותר מאשר היום, כנראה ש"מהירות קובי" משפיעה על המוח, או שזה החיוך המטורף כאשר נוסעים בכבישי הדרום הצרים והמפותלים.

בדרכנו למרכז עברנו בכביש המיתולוגי סדום-ערד והאמת שלא שמתי לב בכלל לעניין עד שראיתי את הגלעדים הדו גלגליים שניצבים להם לאורך הדרך, תזכורת אילמת לאותם רוכבים שהגיעו למקום אך לא שבו. צמרמורות עברו לי בגוף. מצאתי את עצמי מתרכז יותר ויותר בפיתולים שלפני, מחכה רק להגיע לצומת זוהר, לסיים את הדרך ולצאת הלאה מהאזור. מולנו עברו שני אופנועים ספורטיביים בדרכם למערכה. איתות באורות, אגודל למעלה ושידרתי להם כל טוב וחזרה בטוחה.

המשך הדרך עברה במקטעים , אנחנו כבר מעל 450 ק"מ על האופנוע, זה בהחלט ניכר בגופינו. עצירות התרעננות כל 50 ק"מ לערך, החום המעיק הורגש יותר בעמידה מאשר ברכיבה והנה אנחנו כבר בעליה לכיוון מעלה אדומים. שינוי הטמפרטורות הביא לתופעות של עור ברווז, כאילו הגענו לארץ אחרת. דילוג קל בתוך תנועת שישי הדלילה של ירושלים, יציאה לעבר כביש המנהרות ותחילה רחרוח של הבית המתקרב. הרשתי לעצמי לשחרר את הסוסים שוב מהמכלאות, קובי יסלח לי.

את הכבישים כאן אני כבר מכיר מצוין, כל חריץ וכל אבן. אני וטלי משייטים לנו לעבר הבית כאשר ה-XF רוקד לו באלגנטיות בין עיקול לפיתול, טס נמוך ומיישר לו את הכביש מתחתינו. פניית הסיום לפני הצומת של הבית נלקח בזויות "גראנד-פינאלה א-לה ביאג'י" עם חיוך כפול וצוקהרת לחיים, על מנת לסכם יומיים של שכרון חושים וחופש.

זהו , חוזרים לשגרה , נותרו לנו תמונות וסרטונים ובעיקר חוויות טובות והחלטה לבצע זאת שוב. המסקנות מתבקשות, יש לנו ארץ נפלאה לטיולים רק תפתחו סוויץ', תניעו ותיסעו. כל מקום שתגיעו אליו הוא פינת חמד ומסתור לסיפור.

קנגל, אופנוען וקטנוען בעל טור אישי באתר ריידרס