הכי מזרחה שיש

כששאלתי את צביקה הג'ינג'י מה דעתו לשנות את מסלול הטיול הקרוב שלנו ולהעמיק מזרחה לכיוון הגבול עם עיראק, הוא מיד נעתר. כך מצאתי את עצמי מסביר לסוכן הירדני למה אנו מבקשים אישור נסיעה לאורך הגבול הסורי לכיוון עיראק וחזרה מערבה לאורך הגבול הסעודי – מזל שיש שם מצודה עתיקה בדרך שיכולה לשמש תירוץ טוב לביקור תיירים.

לפני שלושה חודשים ישבנו וסגרנו את מסלול המסע למזרח ירדן. סיכמנו על מסלול דומה לזה שנערך בחורפים הקודמים – משהו שמשלב בין השטח הטכני, לימת המלח הענקית של קע ג'עפר, למשטחי החמדות בדרום מזרח ירדן ולמצודות המדבר וימת אל אזרק שבצפון ירדן. אבל ככול שהתקרב מועד המסע הבנתי כי לפניי ניצבת חבורה שמוכנה לאתגרים חדשים, שאפשר להיסחף איתה עוד קצת מזרחה ולגלות מקומות חדשים שטרם בקרתי בהם – וזה כבר יותר מרגש...

אז אחרי שקיבלנו את האישור מהירדנים ואחרי שהכנתי ציר מתוכנן על המפה יצאנו לדרך עם קצת פרפרים בבטן – בכל זאת 1,300 ק"מ של נהיגה במדבר, מתוכם 450 ק"מ בשטח לא מוכר וביום אחד!

נתחיל מהסוף: היה מצוין ומלהיב ולא רק כי נסענו במקומות בתוליים אלא גם כי גילינו מצודה רומית על שפת אגם בלב המדבר ונסענו לאורכו של ציר הנפט הישן שקישר את ערב הסעודית עם חיפה. כל כך מלהיב היה עד ש-10 ימים לאחר מכן נסעתי לשם בשנית עם קבוצה נוספת וגם אז היה מצוין כי בנוסף לכל הנ"ל קיבלנו ימת מלח מוצפת מים בגובה 20 ס"מ ולאורך 30 ק"מ – חוויה ייחודית במדבר השומם.

למרות שלא כל יום אנו יוצאים למזרח ירדן, את העלייה שזכתה לכינוי "מעלה בובה" לרמת המדבר בדרום מזרח ירדן עשיתי 4 פעמים באפריל-מאי השנה. לראשונה במסגרת מסע זיגזגים באפריל בו טיפסנו את המעלה כאילו הוא מישור (הכול עניין של נהגים ורכבים). לאחר מכן עם מועדון האופנועים של סוזוקי DR - אז עבדנו בטירוף ויצא לי לטפס אותה מספר פעמים באותו היום. עלייה "בת זו.." כזו שפנגס, הכותב הכי תותח בשטח, ייחד לה כתבה משל עצמה.

ואז הגיע המסע שבו השתתף ניסאן XTRAIL (אין הילוך LOW ) שהפך את הטיפוס לסרט – 3 רכבים גוררים בשרשרת, סיוע של כננת והרבה זיעה הביאו את ה-XTRAIL בשלום למעלה. ובמסע האחרון קצת "ביכבושים" ואבני צור מתעופפות, כולם הגיעו מעלה בשלום ויחסית מהר. מי שעצר באמצע הדרך, נתקע – אבל מי שנסע הכול רצוף – גז קבוע, הגה ישר ומבט לעלייה הגיע בלי בעיות מיוחדות למעלה.

בסיום העלייה חיכתה לנו ארוחת הערב בחאן הטורקי הנטוש שעל דרך החוגגים (דרך חאג') - עולי הרגל המוסלמים בדרכם למכה. ולמחרת היום המרחבים לאורך הגבול בין ירדן לסעודיה, משטחי חמדות של 120 קמ"ש, ימת המלח הענקית של אל אזרק ולסיום ק'צר טובא בואכה אל אזרק – יום נחמד עם 450 ק"מ נהיגה בממוצע.

מבחינה טופוגרפית ה"ידית" מכילה בתוכה שתי תצורות נוף וסלע עיקריות. בזלות המגיעות מהקצה הדרומי של ג'בל דרוז' הנמצא מעבר לגבול הסורי ומשטחי חמדה, ימות מלח יבשות ושבילי חול האופייניים יותר לרמת המדבר מכיוון ערב הסעודית. מהר מאוד אפשר להבין שבשבילים שבין הבזלת ובמיוחד על הבזלת אנחנו לא רוצים לנסוע. כך שאת המסלול עלינו לתכנן על הגבול שבין הבזלת לחמדות וזה הכי קרוב שאנו רוצים להגיע לבזלת.

חלקה הראשון של הדרך הוא הכביש המחבר את עיראק עם ירדן. כביש המשמש בעיקר משאיות המביאות ולוקחות סחורה מעיראק לירדן ואף לישראל במטרה לעבור מ/אל נמל חיפה. במקביל לכביש קיים קו מתח גבוה המוביל לירדן חשמל מכיוון עיראק.

כמה מחסומים של צבא לאורך הכביש ואנחנו יורדים לשטח ונוסעים צפונה על משטחי חמדה ובימות מלח יבשות למחצה שממערב אבני הבזלת הנוראיות. ושלא תחשבו שלא ניסינו לחצות דרכן – אבל זה פשוט לא לעניין לנסוע בקצב של 5 קמ"ש שלפנינו עוד 50 ק"מ עד למצודה.

אה... ועוד דבר קטן – כתבתי "ימות מלח יבשות למחצה" – בנסיעה השניה באזור כאשר ניסיתי לחצות תעלה עם קצת מים – התברר שהיא עמוקה יותר מהנראה ושקעתי בתוכה עד מעל הסף של הדלתות. הכלל אומר שכשיש מעבר בוצי, כדאי לעבור היכן שיש מעט מים מעל הבוץ ולא בבוץ הלח שרק נראה קל יותר למעבר, אך מסתיר אפשרות שקיעה גדולה.

אבל יש כלל ויש יוצא מן הכלל, במיוחד אם מדובר בתעלה עמוקה. כמובן שהשקיעה הוסיפה לחוויות היום לכל הנהגים שנותנים גז אחרי הדיפנדר ובעיקר העניקה לאהרון טריטיסמן הזדמנות לפתוח כננת ולמשוך את הדיפנדר מהבוץ.

בסוף העולם, בקצהו של אגם מלא מים, ניצבים להם שרידי המצודה הרומית שבנויה כולה מאבני בזלת. מבנה מרשים שחלקו חרב ברעידת אדמה וחלקו עדיין עומד - כולל קשתות, קורות בזלת ששימשו כגג ושרידים של מגדל תצפית ענק. וכן, זה בסוף העולם כי כאן כנראה עבר הלימס ערביה הדרום-מזרחי של האימפריה הרומית. (להבדיל מקו לימס פלשתינה – קו הגבול הרומי בדרום מדבר יהודה)

20 מילימטר בשנה זה הממוצע הרב שנתי – מה זה אומר? שאין הרבה מים וייתכנו גם שנתיים שחונות ללא גשם, אבל בשנה השלישית יכול לרדת מטח של 60 מ"מ.

יש חיים בשממה! במבט ראשון קשה לראות אותם שכן הכול נראה צחיח ושומם, אבל אז, בין אבני הצור אפשר לראות את היפרוק ואת הזוגן צומחים בערוצי הנחלים ואת עצי האשל העומדים בגאווה ושורדים במדבר.

המדבר יודע לפרוח לרגע ואז להתכנס פנימה ולהמתין לגשם הבא. הצמח האופייני כאן הוא שושנת יריחו – צמח מדהים השומר את זרעיו למשך שנים, פורח במטר, מייצר זרעים חדשים ומתכנס שוב עד הגשם הבא.

הצרפתים קוראים לתופעה מיראז' (וכך גם קראו למטוס הקרב האגדי), באנגלית זה נקרא פאטה מורגנה ובעצם – רואים מים במדבר במקום שאין. מתחילים לנסוע לעבר המים, אך הם רק מתרחקים ומתרחקים... עוד תופעה אופיינית היא המגדלים באוויר – קוביות של סלע וחול מסותתות וזקופות באופק אבל כשמסתכלים טוב רואים כי אין להן בסיס בקרקע והן בעצם גם סוג של מיראז'.

את ימות המלח של צפון מזרח ירדן חצינו בטיול הראשון במהירות ממוצעת של 120 קמ"ש – משטחים באורך של עשרות קילומטרים, שטוחים לגמרי ושוממים. בטיול השני, לאחר 10 ימים כאמור, הגענו לימה מוצפת מים – הפעם זו לא פאטה מורגנה! נכנסתי לאט תוך כדי התקדמות למרכז הימה שסופה אינו נראה בעין ולאחר מספר קילומטרים שהבנתי כי גובה המים אחיד (כ-20 ס"מ) חזרנו ללחוץ על הגז – חוויה מדהימה וייחודית.

לקו צינור הנפט הערבי הגענו אחר הצהריים ולאחר 250 ק"מ נהיגה. ה-"טראנס ערביאן פייפליין", אשר בנו הבריטים (וחברות נפט אמריקאיות) באמצע המאה הקודמת, חיבר את ערב הסעודית (מהעיר מקייסוימה) ועיראק עם חיפה (מכאן ה-H שלHaifa ). בעקבות הקמת מדינת ישראל הוסב נמל היעד מחיפה לצידון והצינור עבר ברמת הגולן (לאלו מאיתנו שמכירים את ציר הנפט ברמה). הצינור עבד בהסכמת ישראל גם לאחר כיבוש רמת הגולן ב-67 עד שחובל בידי מחבלים בחלק הישראלי של רמת הגולן ואחר גם בארצות ערב.

לצדו של ציר ה-H בנו הבריטים שדות תעופה H4 ו-H5 נמצאים בירדן (ולמי שמתעניין יש בהם מטוסים אמריקאים שמשימתם כנראה בעיראק השכנה ממזרח) אבל לישראלים מוכרים בעיקר H3 ו- H2 שדות תעופה בתוך עיראק ששימשו את סדאם חוסיין כבסיס שיגורים של טילי הסקאד לעבר ישראל במלחמת המפרץ הראשונה.

לאורך הקו שאורכו כ-1,200 ק"מ סללו הבריטים שביל מרסק עצמות המחבר בין תחנות השאיבה/דחיפה שלאורכו. אז, הג'יפים והנעת 4X4 לא הייתה נפוצה בעולם והיה צורך לנסוע ברכבים רגילים לאורך הצינור. במסע הראשון שלנו נסענו לאורכו של השביל המרסק במסע מקפץ עם איגופים קטנים לצד הדרך. במסע השני, למעט נסיעת ניסיון של כמה קילומטרים עד לתחנת משמר גבול ירדנית, כבר הקפנו את הצינור מדרום על גבול ערב הסעודית בשממה מוחלטת עד לקצה של העיירה אל אזרק שאת אורותיה ראינו ממרחק של 30 קילומטרים.

המרחבים האדירים של המדבר (400 ק"מ ליום נהיגה - בלי האלמנט) מאפשרים לנסוע מהר, אפילו מהר מאוד. אבל המדבר מטשטש – נותן לך את ההרגשה כי אתה כל יכול עד שמגיעה התזכורת שאנחנו רק אורחים במקום. ולפעמים התזכורת כואבת! – חריץ עמוק, באמפ גדול ואם אתה נוהג במהירות של 120 קמ"ש, קשה מאוד להגיב, ואם לרכב אין מתלים טובים המכה גם כואבת – עוד סיבה טובה לחגור חגורת בטיחות.

אז פנצ'רים הם מנת חלקינו היומית. אבני הצור חדות ופוצעות. רגע אחד של חוסר תשומת לב או חוסר ידע והגלגל פוגש את אבן הצור החדשה ונחתך. ערכת הפנצ'רים נשלפת ומתקנת ברגע.

ואז היה את המנוע של טורקניץ – לאחר משטחי החמדה הענקיים וממש בכניסה לקע ג'עפר כבה המנוע במגנום החדש (שנתיים על הכביש). ניסיון התנעה קצר השמיע רעשים שבישרו רעות – מערכת השסתומים נדפקה! גרירה עד למעאן, העיר הגדולה ביותר בדרום ירדן, ופירוק מכסה שסתומים מצא רצועת תזמון קרועה ונדנדי שסתומים בחתיכות. הפתרון – משאית גרר לתחנת משטרה ליד מעבר הגבול הצפוני ומפגש מרגש בין הרכב לבעליו לאחר שלושה ימים (וגם זה סיפור לערב בשטח - איך מצאנו את הרכב באחת מתחנות המשטרה שליד הגבול שעה לפני סגירת המעבר).

שלושה שבועות לאחר מכן הניסאן XTRAIL שטיפס בהצלחה (ועם קצת עזרה) את מעלה בובה נוסע בתוך האבק של הדיפנדר ב-100 קמ"ש במישורי החמדה על ראס אל נקב וצולל לתוך תעלה שבמרכזה אבן שפיצית – כזו שאוהבת מכלולים תחתונים, כל כך אוהבת עד שמשאירה אצלה חתיכה טובה של מכסה תיבת ההילוכים ואת השמן על הרצפה. שוב הריטואל הקבוע – רצועת גרירה והרכב יוצא לכביש עולה על משאית ונוסע לדרכו.

עוברים 10 ימים ואנו מסיימים את הנסיעה המהירה בקע ג'עפר עם פאג'רו שהמשולש הקדמי שלו החליט להתפרק - מה עושים? נוסעים, כי אין משהו אחר לעשות בשממה המוחלטת ולמחרת בבוקר נכנסים למוסך הפטיש באל אזרק, מוצאים חלקים חליפיים ובעזרת פטיש וקצת חימום מכניסים את התותבים חזרה למקום, מרכיבים על הרכב - כמו חדש!

ביום האחרון של הטיול ביקרנו במצודות המדבר הבנויות על הדרך שבין עמאן לבגדד שרובן נבנו בתקופת בית אומייה – השלטון הערבי של המאה ה-7 לספירה שעליהן נכתב בכתבה נפרדת. ומהן חצינו את עמאן, ביקרנו במוזיאון המכוניות של המלך חוסיין – בשבילי זו תחנת חובה בעמאן, אכלנו פלאפל ואוכל מקומי וירדנו לבקעה למעבר הגבול בבית שאן.

ומה עם הבלייזר של אהרון? בכניסה לרבת עמון בסיום המסע השני החליט המנוע של הבלייזר להיתפס (ובכך למעשה גם סיים את חייו). חיש קל מצאנו משאית גרר שהובילה את הרכב למעבר הגבול ומשם גרר אותו ימי חזרה ארצה. ואהרון? לקח את העניין בקלות – בכל זאת המנוע כבר "עשה" 700,000 ק"מ (כבוד!) – ובסיום השבוע דאג כי יפמפם בבלייזר מנוע דיזל חדש וחזק יותר.

לאחר הקיץ החם. ניתן לקיץ החם לשרוף את המדבר ולייבש אותו. בינתיים, אנחנו נבלה במזגנים ובמקומות קרירים יותר ונשוב לשממה לקראת החורף הבא...