ראם-אייר, פתאום הבנתי

אני אדם די טכני, את רוב מערכות המנוע אני מכיר ברמה טובה מאוד. את המכאניקה של המנוע ושאר המכלולים אני יודע לתאר לכל אדם כמעט ברמה כל כך ציורית, עד שנדיר שמי שהקשיב עד הסוף לא הצליח להבין. אבל למרות כל ההבנה התיאורטית לפעמים צריך עוד דחיפה קטנה, עוד משהו שידגים, כדי להבין ממש "איך זה עובד באמת".

השבוע סיימתי אשפוז שבמהלכו נדרשתי לנוח. לא ממש הגדירו מנוחה, אז הנחת הגבול הייתה ברשותי ואולי גם קצת בידי אשתי. ביומיים הראשונים לפרויקט המנוחה וההחלמה, לא זזתי. אותם יומיים עברו ברביצה מול הטלוויזיה מחובר למחולל חמצן שנשלח אלי הביתה, אכילה כל שלוש שעות ופתרון תשבצי סודוקו. בין עירוי לעירוי התחיל השעמום לחלחל, המנוחה מעייפת יותר מהעשייה וחוסר מעש רק מחליש את הגוף.

מכיוון שניסיון העבר הפרוע שלי עם בתי חולים לא מאפשר להם להתמודד איתי, אנחנו מסכימים (המערכת הרפואית ואני) שאני את שלי יעשה בביתי ובתנאים הנוחים לי והם יקבלו אותי אחת לכמה ימים לביקורת ובדיקות. איך מגיעים לבית החולים בימי המנוחה? אני חשבתי על המכונית של אשתי כפתרון לשתי הביקורות הראשונות, לפחות עד שאנשום שוב בקלות וארגיש חזק ונינוח על האופנוע. אבל תכנון לחוד ומציאות לחוד, ביום הבדיקה נחרדתי לראות מחלון דירתי את הפקק בכביש 443 והחלטתי לרכוב לאט עם אשתי לתל אביב על האופנוע ולהמשיך לבד לביקורת בבית החולים.

ירידה לחניה וגרירת האופנוע לרחוב כמעט ושכנעה אותי לחזור לתכנית המכונית. התחושה שאין אוויר, שאני צריך לשבת על המדרכה ולנוח כמעט ושברה אותי, אבל המחשבה על הפקק השיבה לחיים את רעיון האופנוע. עוד מאמץ קטן, סיבוב של המפתח, גז קליל ויאללה לדרך. תוך מאה מטר אני התחלתי להרגיש שוב את הכוח חוזר אלי, לא בעוצמה מלאה, אבל הקווים האדומים מתחילים להתמלא. יציאה לכביש המהיר, בריחה מגוש המכוניות הראשון וגז עד לבלוק הבא הפיחו חיים חדשים בריאות שלי.

בין פקקון לעומסון, כל קטע כביש פתוח דחף אותי למהירות גבוהה יותר. הלחץ באוזניים שליווה אותי בשבועיים שלפני כן נעלם בכל פעם שרכבתי מהר עם הפה פתוח. פתאום אני מרגיש שככל שהמהירות עולה קל לי יותר להפעיל את שאר הגוף, הכל עובד המכונה האנושית מכוונת. למרות השילוט אני נותן לכמה שניות דרור לגז וגולש לאזור השלילה הוודאית, וואו! החיים!!! איזה עולם יפה. חוזר למהירות שיוט ומידי פעם משפר בקטנה את כמות האוויר הנדחסת דרך פתח קטן אחד למערכת האוורור של הגוף.

בבדיקות בבית החולים רואים שיפור מיד אחרי הרכיבה, חצי שעה מאוחר יותר כבר נעלם השיפור. האחות רושמת מה שרושמת ומציינת שדווקא אחרי מנוחה צריך להיות יותר טוב. הרופא בוחן את הניירת, רמת חמצן סבירה ודופק מטורף, רמת חמצן נמוכה מאוד ודופק רגיל, מוזר... לאחר דיון איתי והעלאת מסקנות אנחנו חושדים כל אחד במשהו אחר. הרופא נוטה להאמין שהגעתי מפומפם אדרנלין ושתנוחת הרכיבה הובילה לחמצון הטוב יותר של הדם, אני מסביר לו על מערכת הראם-אייר, אותה שיטה מופלאה לדחיסת אוויר בלחץ הולך וגובר ככל שעולה המהירות דרך פתח אחד קטן יחסית.

מיותר לציין שלא שכנענו אחד את השני. מה שבטוח הוא שהרופא יודע עכשיו איך עובד מנגנון אילוץ דחיסת האוויר באופנוע. הוא גם יודע מה משותף למנוע, קרבוראטור, מערכת קירור ופליטה של אופנוע וגוף האדם. כמובן שגם לא קיבלתי ממנו אישור לרכוב מהר, אפילו לא מכתב לבית המשפט שמציין כי אני חייב לדחוס אוויר לראותי דרך הפה כמה שיותר. על פניה לקופת חולים להכיר בהוצאות האופנוע כפיזיותרפיה כבר הבנתי שאני צריך לוותר, גם על הצהרה לביטוח לאומי שיכירו בטיפול הרפואי הרכוב לא התעקשתי. אני והמערכת הרפואית התרחקנו הפעם בדעותינו עוד יותר.

את המשך המנוחה כבר עשיתי על האופנוע, ניסיתי לדחוס בשלושת השבועות כמה שיותר אוויר והתאמנתי מול המראה בהסברים לנציגי החוק על החובה שנכפתה עלי לרכוב מהר. למזלי לא נאלצתי לבחון את יעילות ההסברים המדעיים על אף שוטר. בסופו של אשפוז אפשר להגיד, שלא רק שחזרתי לפעילות מלאה, אפילו הצלחתי לחוות על בשרי, מערכת ראם-אייר מה היא...

*הכותב הנו עורך אתר האופנועים ריידרס www.riders.co.il