לעצור את הזמן

יום רגיל באמצע השבוע ואני "מתעורר" מלילה נטול שינה. המחשבות לא נתנו לי להרדם אז החלטתי להיעלם לזמן לא ידוע. חשבתי איפה מתחשק לי להיות, אבל בלי להתחשב במרחק והדרך. החלטתי על הכנרת בעקבות זיכרונות מתוקים מהעבר והתאמה ללינת "שטח" ממוסחרת עם פאב צמוד – תענוג. אילו ידעתי על תלאות הדרך סביר להניח שלא הייתי יוצא, אבל לא ידעתי; הסאגה מתחילה בשאלה "איך מעמיסים ציוד לזמן לא ידוע על אופנוע בלי סבל?" והתשובה הפכה להיות "שני תיקים ואוהל, שלוש רשתות מטען והרבה רצון". דווקא שלב ההעמסה היה הקטע הכי פשוט בכל הנסיעה, בדיעבד.

תחילת תנועה במגמה צפונה והאופנוע נהדר בתנועה הכבדה של הבוקר. אין כמו אופנוע גבוה וצר בתנועה האפורה של שוכני הליסינג המשפחתומטיות האפורות בדרכם לעוד יום אפור במשרד. חלקם, אני משער, מנחשים לפי האופנוע העמוס לעייפה שאני בדרכי ליום מסוג אחר.

כנראה שהאופנוע שלי חולה במחלת 'צפונופוביה' - בכל פעם שאני עובד את קו תל אביב צפונה, הוא מתחיל לירוק ברגים. כשעצרתי בתחנת הדלק בגלילות, בתחילת ההצפנה בעצם, לא הופתעתי שכשירדתי מהאוכף האופנוע נפל על הרצפה. רגלית הצד שהייתה אמורה להחזיק אותו על הגלגלים, נשארה תפוסה על בורג אחד מתוך שניים ולא החזיקה את העומס. כנראה שאחד הברגים עף בדרך מהויברציות. החלטתי שזה לא יעצור אותי. הרי בכל מקום יש קיר, עמוד או עץ שאפשר להשעין עליו את האופנוע. תדלקתי והתכוננתי להמשיך צפונה, אלא שאז עלה בדעתי לבדוק האם עוד משהו השתחרר. גלגל השיניים האחורי היה מחובר למקומו על-ידי שלושה ברגים רופפים במקום שישה. חיזוק הברגים הקיימים (מזל שהבאתי כלים בסיסיים) וחזרה לתל אביב.

מאוכזב ועם הזנב בין הרגליים חזרתי העירה למוסך שלא ממש מתעסק עם KTM, אבל מהיכרות עם מנהל המוסך והמכונאים הבנתי שאפשר לסמוך עליהם. השלמת ברגים, מריחת לוקטייט (מעין דבק שמונע מהברגים להשתחרר) וביקורת כללית על האופנוע ואני חופשי לנסוע. כבר תכננתי לסיים את היום ולחזור הביתה, אבל מבט נוסף באופנוע המועמס גרם לי לגשת אליו, להסתכל לו טוב טוב בפנס הקדמי וללחוש לו באיום "אתה ואני מגיעים היום לכנרת חבוב, גם אם זו תהיה הנסיעה האחרונה שלך!".

תחילת תנועה מחודשת לכיוון צפון והחששות מציפים אותי. אני לא בטוח שאפשר לסמוך עליו אבל החלטתי שאני מגיע היום לכנרת וכך יהיה. ובכלל, האופנוע הזה תוכנן לנצח בפאריז דקאר, מי אני שאצליח לשבור אותו עם קפיצה קלילה לכנרת?

עם הקילומטרים ושינוי הנוף החששות מתחלפים בהרגשת טיול רעננה וממלאת מצברים. התנועה פוחתת והכבישים הופכים למפותלים ומהנים יותר. אין כמו סופרמוטו בכבישים טכניים שהמהירות בהם לא עולה מעבר ל-120 קמ"ש ורוב הפניות במהירות נמוכה בהרבה. אחרי מספר עצירות להרגעת הישבן הכואב, לבסוף הגעתי לכנרת, לחוף דוגית אם נדייק. פריקה זריזה של הציוד, הקמת האוהל וסידורו מבפנים וסוף סוף אני במים המלטפים של הכנרת. אין כמו להגיע לנווה מדבר אחרי דרך מורטת עצבים ושוברת ישבנים. המים מזכירים לי למה רציתי להגיע לכאן מלכתחילה ומשכיחים ממני את כל התקלות והכאבים של הדרך.

לקראת הערב התחברתי עם כמה חבר'ה נחמדים והעברנו ערב נחמד בסגנון של "ישראלים זרים נפגשים בחו"ל וזורמים". היום הארוך והלילה הלבן שלפניו הכריעו אותי והתקפלתי לישון, לא לפני שסידרתי צל לבוקר על-יד האופנוע עם סדין שנפרש בינו לבין האוהל. הקומבינה עבדה טוב כי כשהתעוררתי ב-9 בבוקר, רוב האנשים שהיו על החוף, כבר היו במים. ארוחת בוקר, קיפול הציוד והעמסתו על האופנוע, פרידה מהחבר'ה ויאללה ממשיכים. היעד הבא – וואללה לא יודע, לאן שימשוך הכביש.

לקראת הצהרים החלטתי שמיציתי את הטיול והתחלתי לדדות דרומה תוך כדי עצירות מרובות בכל מיני פינות חמד כמו למשל בריכת הקצינים הקפואה שעזרה לי להתרענן ולהמשיך בחיוך ופסגת הר תבור עם הכנסייה העתיקה היפיפיה. לקראת אמצע הדרך הגעתי לקיסריה ועצרתי בחוף לבירה צוננת. ראיתי כמה גלשני רוח במים והחלטתי שבא לי גם. שכרתי גלשן והתמודדתי לא רע עם רוחות חלשות עד לא קיימות, בהתחשב בכך שלא גלשתי כבר 5 שנים, וגם אז אולי פעמיים שלוש. החזרת הגלשן רגעים לפני השקיעה סימלה את סוף הטיול מבחינתי.

השמש נפלה לים ואני עליתי על האופנוע שלי והתחלתי לרכוב חזרה הביתה. בדרך הרגשתי תחושה מוזרה ברגלית הבלם האחורי. עצירת סיגריה ועל הדרך אני בודק האם משהו שם משוחרר. דחפתי את הראש לאזור הגלגל האחורי ולחצתי על רגלית הבלם עם היד. שפריץ של נוזל בלם עף לי ישר לפנים כשהצינור התפוצץ מהלחץ. חייכתי בהבנה, הרי הוא התנהג כל כך טוב בטיול הזה, לא יכול להיות שנחזור הביתה תקינים לחלוטין. לי יש כאבים מהמושב באזור האחורי, והוא חוזר בלי בלם אחורי.

לטיול הבא אני לא ארכב עם האופנוע הזה. זה אפשרי אבל עדיף שלא. המושב לא נוח במיוחד ומהירות השיוט איטית מדי, לפחות עם יחסי ההעברה הנוכחיים שלי. את האופנוע הזה אני אשמור ליום יום בעיר ולמרחקים קצרים עד בינוניים, וסופי שבוע עם החבר'ה במסלולים. אולי יום אחד גם לי יהיה איזה אופנוע שמנמן עתיר מנוע ומשקל שייקח אותי לטייל ברחבי הארץ. אבל בינתיים אני נשאר עם האופנוע שלי. עם כל החסרונות שלו בטיולים ארוכים, אבל המון יתרונות ביום יום, שימוש עירוני וימי מסלול. מה שכן, ברגע שאשים ידיי על אופנוע מתאים, בהחלט ארכב לטיול לבד ברחבי הארץ. יש לנו אחלה ארץ עם אחלה נופים ואין כמו רכיבה רגועה לסידור המחשבות בראש והתנתקות מהעולם.


* הכותב בוחן דו-גלגלי באתר ריידרס