פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      חוויה מרוקנית

      מדבריות הסהרה והרי האטלס, הם רק חלק מהתפאורה של מרוקו, הארץ המדהימה. סיפורה של קבוצת חלוצי 4X4

      יצר ההרפתקנות של קבוצת "פתיחת הצירים" ושלי מביא אותנו תמיד למקומות חדשים ומיוחדים שלא תמיד היו בתוכנית המקורית, וגורם לנו להשיג שיאים חדשים, לאתגר את עצמנו במרחקי הנהיגה ובעיקר לצלוח "דרכים" שבהם לא עבר רכב ממונע. שיאים שלאו דווקא ישמעו סבירים למטייל הממוצע, אבל מי שניחן בתעוזה ובאהבת הלא נודע מפיק מכך סיפוק רב.

      סיפור מרוקו החל בחזרה ממסע חוצה טורקיה, אז הוצב רף מאוד גבוה של עבירות ואתגר. המשימה הפעם הייתה קיום מסע שחוצה את הרי האטלס במקום הגבוה ביותר ויורד לנסיעת דיונות בסהרה המרוקאית בין שתי קצותיה. "על הנייר", מדובר במשימה פשוטה לביצוע, כאשר בוחנים את המפה, המשימה כבר נראית מורכבת יותר (קיימים מעט שבילים לרכב והם ארוכים). ובשטח, כצפוי, המשימה מאתגרת וקשה: בהרי האטלס מרחקי הנסיעה הוכפלו עקב מכשולי עבירות שדרשו תמרונים רבים ושבילים פתלתלים עד מאד והסהרה, מעבר לאתגר הנהיגה בדיונות, היא פשוט ענקית – מה שמחייב נסיעה מהירה על מנת להספיק ולחצותה.

      כמה מלים על ארץ יפה

      מרוקו ממוקמת בצפון מערבה של יבשת אפריקה ונקראת בערבית "אל-מג'רב" – המערב. השם מרוקו הוא כנראה שיבוש של "מרקש", שהייתה בירת מרוקו ופירושה "ארץ האלים" בשפה הברברית. מדובר במדינה הרביעית בגודלה בין מדינות ערב. לשם ההשוואה, גודלה הוא כ-460,000 קמ"ר, בהשוואה לכ-30,000 קמ"ר של מדינת ישראל.

      האוקינוס האטלנטי תוחם את מרוקו במערב, בצפון - הים התיכון, מיצרי גיברלטר ושתי ערים אוטונומיות, שהן מובלעות ספרדיות (סאוטה ומלייה), המפרידות בינה לבין יבשת אירופה. במזרח ובדרום גובלת מרוקו באלג'יריה, ובדרום בסהרה המערבית שהיא מדינה שקמה בשנת 1976, לאחר שמאוריטניה נסוגה משטחה, אבל אז פלשה אליה מרוקו. עד שנות ה-90 נלחמו מעט אזרחי הסהרה המערבית (כרבע מיליון איש בשטח הגדול פי 10 ממדינת ישראל) במרוקנים, אבל מאז הם בהפסקת אש ומחכים למשאל עם שייקבע את השלטון, כשמרוקו עדיין שולטת בשטח.

      על מפת העולם - מרוקו נמצאת מערבית לקו גריניץ', כלומר בין שעתיים פלוס או שלוש שעות פלוס משעון ישראל. טיפ קטן: מומלץ לכבות את הטלפון הסלולארי במקומות שבהם יש קליטה אחרת תתעוררו ב-5 בבוקר בשיחות מהמשרד שזה עתה התחיל לעבוד בתל אביב...

      גם מסע בן אלף מילין...

      נחזור להתחלה – לאחר שסגרנו תאריך למסע, טסתי למרוקו כדי לפגוש את הסוכן המקומי ולסגור איתו את כל הפרטים למסע. בכול זאת התפתיתי, ביקשתי לבדוק את הרכבים של חברת ההשכרה ומצאתי עצמי נוהג 400 ק"מ בממוצע ליום משעות הבוקר המוקדמות אל תוך הלילה. עברנו כפרים שהמקומיים לא נוסעים ביניהם ולכן לא הבינו מאיפה הגענו ולאן פנינו מועדות. גם המלווה שנסע איתי לא תמיד הבין איך נצא משם ורמז לי בעדינות (בכל זאת קניתי לו הרבה שוקולד בדיוטי-פרי) שמי שנכנס לכפר מהכיוון שרק החמורים נכנסים אליו, צריך להבין מה המקומיים חושבים עליו.

      לאחר "שחטפנו" את הפנצ'ר הרביעי (ואם אדייק, אז הצמיג נקרע – כך שלא יכולתי לתקן אותו בעצמי), מצאנו מסגר שאיתו בניתי כלי שיכול לקלף את הצמיג מהחישוק, תיקנתי פנימית ישנה של משאית שמצאנו בכפר, ודחפנו אותה פנימה לתוך הצמיג שהמשיך להתגלגל עוד 300 ק"מ. זאת, עד שהגענו לעיירה מקומית בשם TABANT ובה מתקן צמיגים – פנצ'ר מאכר – מוסמך ומצויד. אין צורך להתלהב - "מצויד"- הכוונה לג'ק עגלה, כפות וקומפרסור. אבל מוסמך לעילא ולעילא – האיש פירק את הצמיג ברגע (מה שלי לקח חצי שעה), הדביק טלאי בגודל 4A בפנים, הוסיף פנימית חדשה, סגר ושלח אותנו לדרך עם גלגל "חדש" – "לא ראה שטח".

      אחר כך, בניסיון "לקצר" את הדרך מצאנו עצמנו מג'עג'עים בערוץ נחל מבולדר ובהמשכו נותנים בגז בעמק LAKHDAR הרחב בירידה מהרי האטלס לכיוון מרקש. לקראת החשיכה, כאשר היינו מאוד רעבים, עצרנו לאכול צוהריים בכפר של ברברים, שלא היה כה נידח, אבל הספיק להיות כזה שהמלווה שלי, שנולד וגר כל חייו במרוקו, הגדיר את האוכל כמסוכן לבני אדם (אבל בכל זאת אכל את כל הקדירה).

      בסיכומו של דבר - שנינו יצאנו מרוצים - אני טיילתי בשטח, והסוכן המקומי לקח אותי לסיבוב של בתי מלון במרקש; אני השלמתי שעות שינה בטיסות חזרה לישראל והוא לקח יומיים חופש (כדי שהבטן תתאושש); אני נהניתי לתת בגז והוא נחשף ליתרונות של חגורת הבטיחות (פשוט חוגרים ונהנים מהנוף) - כל אחד והמקצוע שלו...

      פורצי הדרך נוחתים במרוקו

      חודשיים מאוחר יותר מצאנו את עצמנו – חבורה של 16 איש במשלחת מיוחדת בדרך למרוקו. לאחר שגברנו על מכשולי הבירוקרטיה, רישום כפול בטיסה מאיסטנבול לקזבלנקה - שבסופה "שודרג" אחד מהחבר'ה למושב האמצעי במחלקת העסקים, ויזה קבוצתית חסרה (בגלל הצטרפות של מישהו שלא נגלה את שמו ברגע האחרון) ומזוודה אחת שטסה למדינה אחרת, מצאנו עצמנו במגרש החנייה של שדה התעופה בקזבלנקה.

      6 לנדקרוזרים חדשים ממודל אפריקה ופאג'רו קינג נוצץ של בעל הבית של חברת ההשכרה חיכו לנו עם קופסת עוגיות קטנה וברכה לדרך צלחה. ביום הראשון נתנו בגז עד שעות הערב המאוחרות ואז הגענו למלון דרכים קטן וחדש שבנה אזרח בלגי למרגלות הרי האטלס. שם חיכה לנו הצוות המרוקני (מדריך ומכונאי) עם המזון והמים למסע.

      ביום השני למסע יצאנו לכיוון ג'בל (הר) GHAT בגובה 3,825 מטרים. תחילתה של הדרך מכיוון העיירה DEMNATE היא שבילים כבושים, אבל לאחר שחצינו את ערוץ נחל LAKHDAR פנינו דרומה לשביל צר, אחד מאותם שבילים שמצאתי בסיור ציר. השביל מטפס בין כפרים של ברברים שבהם הזמן עמד מלכת. בבוקר ובערב שולחים את הילדים למלא מים במעיין שבקצה הכפר, הנשים עובדות בשדה כשתינוק קשור להן על הגב, גברים צעירים מסכלים שבילים בידיים ובאמצעות כלים פרימיטיביים והמבוגרים שביניהם (שרק נראים זקנים) חיים בנחת.

      קיצור תולדות הברברים

      הברברים - BERBERIM (שימו לב לניקוד סגול מתחת ל-ב' ולא קמץ) הם התושבים הקדמונים של צפון אפריקה ובמרוקו הם תושבי ההרים הקדומים. ציורים מצריים מלפני 4,000 שנה מספרים לנו כי הברברים הם תושבי המערות בהרים. תרבות הברברים והשבטיות נשתמרה לאורך השנים למרות כיבושים והחלפות שלטון בצפון אפריקה.

      הברברים קיבלו עליהם את הנצרות כשדת זו הייתה בתחילת דרכה ולאחר הכיבוש הערבי במאה השביעית לספירה הם התאסלמו. הברברים מרדו מספר פעמיים בשלטון הערבי ואחר כך לחמו נגד הכובשים מאירופה (בעיקר כנגד הצרפתים והספרדים). כיום חיים הברברים תחת שלטון מדינות צפון אפריקה ובמרוקו הם מהווים כ-35% מהאוכלוסייה.

      שפת הברברים ייחודית להם, אך המשכילים שבהם דוברי ערבית בדיאלקט מרוקאי. תאמינו או לא, אבל רבים מתושבי הכפרים המבודדים וגם הגדולים והמבוססים יותר שפגשנו לא, היו מעולם במרקש, או בעיר גדולה אחרת. אנשים ספורים בכפר היו פעם או פעמיים בעיר הגדולה ובודדים סוחרים עם העיר הגדולה ומבקרים בה פעם בחודש ואף לא אחד מהם חש בחסך כלשהו.

      מעפילים להרי האטלס

      לאחר נסיעה של מספר שעות בין כפרים מבודדים מכלי רכב חברנו חזרה לשביל רכב 4X4 המטפס אל האוכף בדרך שעולה ל-AGOUTI שם נמצאו ציורי סלע עתיקים. משם המשכנו בדרך יפהפייה וארוכה על השבילים המרכזיים של האטלס הגבוה עד ל-GITE ב-ZOUVIIA AHANESAL שם חיכו לנו עם ארוחת ערב לאור הנרות. ה-GITEים בהרי האטלס הם המקבילה המרוקאית לצימרים המוכרים לנו. האירוח הביתי/כפרי בהרי האטלס הוא דבר מקובל להשלמת הכנסה של הכפריים. ישנם GITE מסודרים ומותאמים לתיירים (מקלחת, מיטה, חדר אוכל וכו') וישנם GITE בתוך הבתים המקומיים שם התנאים בסיסיים יותר, אבל האותנטיות...

      את היום השלישי התחלנו בתמונה קבוצתית מתחת לצוק הענק והמפורסם של הקתדרל משם נכנסנו לשביל מדהים לצד ערוץ הנחל של MELLOUL. השביל צר ובקטעים מסוימים מחייב כיוון קרקעי, אבל הבעיה האמיתית צצה כאשר מולנו התגלתה שיירת דיפנדרים ישנים שהסיעה בכל אחד כמה עשרות מקומיים על מרכולתם לכיוון השוק המקומי - כן, כן, ספרנו 21 איש בדיפנדר קצר. לא הייתה לנו ברירה אלא לנסוע אחורה כמה מאות מטרים, כדי לטפס על צלע ההר ולפנות להם דרך וכבוד לדיפנדרים.

      את ההרפתקה היומית התחלנו לאחר שחצינו את קו הרכס של ג'בל MOURIK – כפרים קטנים ואוכלוסייה ברברית שגרה באוהלים קטנים המפוזרים במישורים המוריקים ובקצה ערוץ נחל צר, אך מספיק למעבר רכב. הנחל זרם בדלילות וקרקעיתו נראתה עבירה, אז החלטתי לנסות ולנסוע בו במעלה ההר לכיוון IMILCHIL - עיירה מרכזית בהרי האטלס.

      לפעמים מפות ו-GPS לא ממש עוזרים

      שעתיים של תמרונים והתקדמות איטית בנחל עברו עד שנשאלה השאלה: "עופר אתה בטוח שיש יציאה מכאן? "כן!" עניתי בביטחון והוספתי "אבל" קטן... ידעתי איפה אנחנו (ברשותי מפות טופוגרפית טובות ומכשיר(GPS . ידעתי גם לאן צריך להגיע. הכרתי את השביל "הטוב" המוביל ל- IMILCHILאבל לדעת בוודאות כי הנחל עביר עד בסיסו במעלה האוכף הענק – לא ידעתי (בסיור ציר שערכתי באזור, הנחל היה מוצף במים ולא עביר ואז נאלצתי לעלות על שבילים טובים כדי להקיף את כל גוש ההרים המרכזי של האטלס).

      אבל כאמור, אין כמו התנסות אתגרית, במיוחד כאשר לפניך רק עוד 150 ק"מ כדי להגיע למלון. לאחר קצת גרירות (מזל שלירון יש לב זהב והוא מוכן לעזור לכל מי שנתקע) וקצת ניסיונות לאגף את הערוץ מימין ומשמאל, הצלחנו להגיע לכפר מתחת לאוכף (ולא כדאי לשאול מה שמו, שכן אני שמעתי לפחות 3 שמות לכפר שבסך הכול גרים בו כ-120 אנשים).

      משם 50 ק"מ מהירים על שבילים עד לתדלוק ב-IMILCHIL - עיירה מרכזית בהרי האטלס. מרכזית, ובכל זאת מתדלקים שם מחביות בהפעלה של משאבה ידנית. לקראת השקיעה טיפסנו ל-AGOUDAL – הכפר הכי גבוה על האטלס ומשם ירדנו בנסיעת לילה עד למלון מתחת למצוק האדיר של קניון ה-TODRA, חזרה ל"ציביליזציה" המרוקנית. כמו בכל הרפתקה טובה שבה הסוף הוא טוב, אפילו אם מגיעים מאוחר בלילה למלון – כולם מרוצים!

      החלוקה הגיאוגרפית של מרוקו

      את מרוקו ניתן לחלק ל-3 אזורים גיאוגרפיים: המישור, הרי האטלס ומדבר הסהרה. המישור הוא בעצם שילוב של מישורים ורמות, מן האוקיינוס האטלנטי במערב ועד למרגלות הרי האטלס שבמזרח. הערים הגדולות והמפורסמות של מרוקו: מרקש, קזבלנקה, פס, טנג'יר, אגדיר ורבאט (עיר הבירה המודרנית) שוכנות בחלק המישורי.

      הרי האטלס הם כמובן הלב של מרוקו, ולא סתם סיפורי האגדות מעניקים להרי האטלס את מעמד השלד של מרוקו. הרי האטלס מורכבים מ-4 רכסים גדולים הנמשכים כמעט במקביל: רכס א-ריף, רכס האטלס התיכון, רכס האטלס הגבוה ורכס מול האטלס ובהם מרוכזת אוכלוסיית הברברים. שיאו של האטלס מתרומם לגובה של 4,167 מטרים בהר טובקאל מדרום למרקש, אבל לאורכו של האטלס הגבוה מספר פסגות מעניינות.

      החלק המערבי של מדבר הסהרה הנמצא מדרום-מזרח להרי האטלס הוא קסום ומסתורי, ועיקר הישובים בו נמצאים בשוליים למרגלות ההרים, שם יש מים ואפשרות לחקלאות. אבל שיאה של הסהרה שוממה לגמרי.

      בדרך לסהרה

      בבוקר התעוררנו מתחת למצוק הענק של ה- TODRAויצאנו להליכה רגלית לאורך הקניון עד לכפר טודרה. חזרנו לרכבים ויצאנו ל"תיספוק" בעיר הגדולה TINERHIR. חזרנו לשטח השומם בהרי מול האטלס וטיפסנו למעברי ההרים של ג'בל סהרו, שאותם חצינו בדרכנו לסהרה. מ-NEKOB שבקצה הדרום-מזרחי של הרי האטלס, נסענו דרך עמק מיליון הדקלים ל-ZAGORA - השער למדבר הסהרה, ומשם דרומה עד ל-MHAMID - אחד הכפריים הדרומיים ביותר במרוקו - בקצה הצפוני של מדבר הסהרה.

      במחמיד פגשנו את המארחים שלנו משגגה - מאהל בלב הסהרה, שהצטרפו אלינו לנסיעה לילית של 70 ק"מ בבוץ ואחר כך בדיונות אל עבר המאהל שלהם. נסיעת הלילה התחילה בחציית ימות מלח ביצתיות, שבהן נסענו מהר כדי לא לשקוע בבוץ. את הבוץ אפשר היה לשמוע וגם להרגיש. "פצפוצי" הבוץ הניתזים מהגלגלים על הכנפיים של הרכב. בהמשך, לתוך הדיונות של שגגה, היו שפע אתגרים וכלי רכב ששקעו ונתקעו בדיונות, אבל לבסוף הגענו למאהל, שם חיכו לנו אנשי הטוארג, הלבושים בכחול, עם ריקודים ואחריהם ארוחת ערב. ניווט הלילה הפתיע את המקומיים שנסעו איתנו - גם במהירות וגם בדיוק. זה המקום לשבח את מכשיר ה-GPS (שהוא ידיד טוב מאוד בשטחים פתוחים שכאלו ובמיוחד בלילה).

      השלטון במרוקו

      הערבים פלשו למרוקו רק במאה ה-7 לספירה, לאחר שהתגברו על התנגדות גדולה של הברברים. הם החדירו לארץ את האיסלאם ודרכה פלשו בשנת 711 לספרד. הברברים לא השלימו עם הכיבוש הערבי ומרדו בהצלחה, כך שחזרו לשלוט על ההרים, ואילו הערבים השתלטו על אזורי החוף הקימו בהם ערים – שהמפורסמת ביניהן היא פז, שהייתה למרכז הדת והתרבות המוסלמית במג'רב. ספרד ופורטוגל פלשו למרוקו במאה ה-15. במאה ה-16 גירשו המרוקנים את הפולשים ועד המאה ה-19 מרוקו הייתה כמעט חופשייה.

      עם חתימת הסכם פז בשנת 1912, הפכה מרוקו למדינת חסות צרפתית, כשחלקה הצפוני הגובל בים התיכון ובמייצר גיברלטר נשלט על-ידי הספרדים (שגם נהנו מהמחצבים שבהרי הריף). בשנת 1956 קיבלה מרוקו את עצמאותה מהצרפתים לאחר שהסולטאן מוחמד החמישי שהוגלה קודם לכן ע"י הצרפתים חזר למרוקו והפך למלך. לימים ירש אותו בנו, המלך חסן המפורסם, שמת בשנת 1999, ומאז שולט בה בנו - מוחמד הששי.

      רק חול וחול

      לאחר ארוחת הבוקר במאהל יצאנו אל הדיונות. עקרונות הנהיגה ובחירת הציר זהים לחול בכל מקום בעולם, אבל מרקם החול של הסהרה המערבית שונה מהחלק המזרחי ולוקח מעט זמן להתרגל ולהבין עד כמה החול רך, או קשה למעבר. ניסיון לחצות את רכסי הדיונות במקומות הנמוכים בדיונות של הסהרה, מחייב הגעה מהירה ועזיבה של הגז ברגע חציית קו הסכין עם שני הגלגלים הקדמיים. הרפיתם לפני – נתקעתם! ואז צריך לחלץ לאחור. משכתם עוד קצת – קפצתם קדימה! זה לא נורא ולא שובר את הרכב כי החול מאוד רך וסופג את הרכב לתוכו, אבל יש להקפיד ולחגור חגורות – אחרת תמצאו עצמכם חובטים בחלון שלפניכם.

      לאחר הדיונות עברנו לנסיעה מהירה מאד בימת המלח היבשה של IRIKI. 140 ק"מ נסענו במקביל אחד לשני - 7 כלי רכב פרוסים לצדדים במהירות של 120 קמ"ש. בקצה הימה הגענו למחסום צבאי של המרוקנים, השולט על הכניסה והיציאה מהשממה הענקית ולאחריו חזרנו לאזורים המיושבים שבקצה הסהרה. התחלנו את דרכנו צפונה דרך הכביש לווארואזט ומשם דרך הכביש החוצה את האטלס עד למלון המפואר שחיכה לנו במרכז מרקש.

      הגענו בלילה לעיר הסוערת, החזרנו את כלי הרכב ולאחר מקלחת וארוחת ערב דשנה במלון לכולם חזר הכוח לסיור רגלי בתוך פנא-אל גמע, הכיכר במרכז מרקש. כיכר העיר במרקש תוססת ופעילה לאורך כל שעות היום. המקום משלב חנויות ודוכנים של קניות ובילוי למקומיים עם אטרקציות ומופעי רחוב מיוחדים לתיירים.

      היהודים במרוקו

      קצרה הכתבה מלסקור את העושר התרבותי של יהדות מרוקו ואת יחסיהם עם שאר האוכלוסייה המקומית. המרוקנים רוחשים כבוד רב ליהודים וגם לישראל (אגדה אורבאנית בפי המקומיים מספרת כי ישראל מוכרת/מכרה נשק למרוקו ומאמנת את כוחות הצבא שלה בהתמודדות עם סכסוכי גבול). אנו מכירים את שירה של להקת "הברירה הטבעית", שכתב יהושע סובול, "אצלנו בכפר טודרה שבלב הרי האטלס" – מי שמבקר בכפר שבקצה הטודרה כנראה לא ירצה להחליף את חיי הנוחות בישראל בחיים בכפר, אך בכל זאת הקסם של המקום והנינוחות של האנשים מסבירים את ההתרפקות על סגנון החיים.

      להתראות במסע הבא...

      *הכותב, עופר אוגש, הוא מבעלי אתר השטח הישראלי www.4x4.co.il