פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נהיגה במכונית הראשונה בעולם

      בשנת 1886 ייצר קארל בנץ את המכונית הראשונה, 121 שנים אח"כ, בשנת 2007 נהגנו בה לראשונה. חוויה בראשיתית

      בתחילת חודש יולי של שנת 1886 נדמו מהלומות הפטישים בסדנתו של קארל בנץ. מעט לאחר שהשלים את פיתוח מנוע ה-2 פעימות הראשון בהיסטוריה, שקד בנץ על ייצורו של מנוע ה-4 פעימות והתקנתו על כרכרה ללא סוסים. שנים ארוכות של עבודה מפרכת הסתיימו ב-3 ביולי 1886 כשהציג בנץ את ה'מוטור-ווגון', מה שלימים הוכר כמכונית הראשונה בעולם.

      מאז כמובן, הכל היסטוריה ופתאום, כ-120 שנים לאחר שתקתוק המנוע הראשון נשמע בגרמניה, קיבלנו את ההזדמנות הנדירה לנהוג (אם אפשר לקרוא לזה נהיגה) במכונית הראשונה בעולם, או לפחות באחד מהעותקים המאוחרים והנאמנים למקור (מספר 118) שייצרה החברה שלימים נקראה מרצדס.

      קרוב, רחוק

      בסמוך לביתן מרצדס בתערוכת פרנקפורט בה ביקרנו, ניצבו שתי 'מוטור-ווגונס' ועליהן שתי עלמות חן לבושות בבגדים שהולמים את התקופה – המאה ה-19 כמובן. שתי המכונות המדהימות משכו תשומת לב ויצרו חיוכים אצל כל מי שחלף במקום בשעה כל כך מוקדמת בבוקר ביום פתיחת השערים לימי העיתונות.

      בתור אחד שאוכל ושותה מוטוריקה מגיל צעיר מאוד, הספיקו לי שניות ספורות של התבוננות כדי לשקוע בזיכרונות ילדות של שינון טבלאות נתונים של כל כלי שמחבר מנוע לגלגלים וחלומות על נהיגה ולא ממש משנה במה, העיקר לנהוג. התקתוק הפתאומי של המנוע העתיק, שהניע מייד עם דחיפה של אחד מהניצבים, העיר אותי ובעוד כולם עסוקים בשליפת המצלמות, אספתי את כל החוצפה הישראלית שבי וניגשתי אל אחת הנערות הישובות על ה'מוטור-ווגון'.

      אפשר לשבת לידך?

      "אפשר לעלות ולשבת לידך?" שאלתי? זו חייכה, הסכימה, ואף שלחה יד לעברי כדי לסייע לי להעפיל אל המושב הגבוה (כ-1.5 מטר מהקרקע). הנערה הנאה אספה את שמלתה כדי לפנות לי מקום על הדרגש המרופד ואני בזריזות מאוד לא אופיינית טיפסתי והתמקמתי לצדה.

      המושב צפוף מאוד וכלל לא דומה למושב של מכונית מודרנית. הדרגש עליו מניחים את הרגליים קטן מאוד ובקושי צופפנו את רגלינו יחד. כאשר הרמתי, או יותר נכון הורדתי את המבט אל הסובבים, ראיתי את כולם מתלחששים, ככל הנראה אודות החצוף הלבנטיני שהתגנב אל המוצג המוזיאוני וגם אל התמונה שבדיוק הרגע עמדו לצלם.

      כמו שאתם וודאי מבינים, השלב הבא היה לבקש מהעלמה הצעירה לפנות לי את ההגה ואת ידית הדלק. זו מעט האדימה ובהתנצלות גרמנית אופיינית אמרה שהיא צריכה לבדוק. שנינו מייד הפננו את הראש אל נציג דיימלר-קרייזלר המעונב שעמד מאחור ומימיננו וזה הנהן בהסכמה. שתי דקות אחר כך, הכרכרה הממונעת החלה לתקתק ולקפץ קדימה.

      אין כלום מלפנים

      בהתחלה, העסק מאוד מפחיד – כמו נהיגה במשאית גבוהה, רק ללא הדשבורד מלפנים. בעצם, בלי שום דבר מלפנים. רק מוט מתכת שבראשו מעין מד זווית עם ידית בחישה – שזה בעצם ההגה, ורק הוא מפריד בינינו לבין הגלגל הקדמי היחיד והענק. כל מה שאני צריך זה קצת שקט כדי לתת למוח להתרגל להיגוי ההזוי ביד ימין ולידית הדלק והמעצור ביד שמאל. למה להתרגל? כי דחיפה של מוט הבחישה שמאלה מפנה את הכרכרה הממונעת ימינה (הפוך להיגיון) ודחיפת המוט קדימה מגבירה את תקתוק המנוע ואת המהירות. בלמים? משיכה של אותה ידית לאחור מצמיד רפידות גומי את חלק במערכת ההנעה וזה מה שאמור לספק את כוח הבלימה – ומיותר לציין שלא מדובר בעצמת בלימה של בלמי דיסק מסיבי פחמן.

      פק, פק, פק פק... מתקתק המנוע ובעוד אני מנסה להתרגל לרעיון ולתמרן בין עשרות עיתונאים המומים, שהגיבו כמו חיות מסונוורות ולא ידעו אם לקפוא על מקומם או לנוס על נפשם, העלמה שלצדי החליטה לספר לי את סיפור חייה. של ברטה, אישתו של בנץ כמובן. השותפה שלי לנסיעה נכנסה לתפקיד חזק ובלהט סיפרה לי שכשקארל "בעלה" סיים לבנות את המכונית, היא החליטה להתגנב לסדנה מוקדם בבוקר עם שני ילדיה ו"לדפוק" את הנסיעה הארוכה ביותר במכונית הממונעת הראשונה. "קארל לא אהב את המוטור-ווגון, הוא אפילו פחד ממנה אז הוא לא נסע בה הרבה", אמרה בהתרסה.

      האמת, גם אם הייתה מסתפקת ב-10 ק"מ, השיא היה שלה, שכן לא היו מכוניות קודם לכך בעולם. אבל ברטה החליטה לקחת ג'ריקן דלק ומספר חלקי חילוף ולצאת לדרך. היא הספיקה לעבור 181 ק"מ (משוערים, כי לא היה ספידומטר אז...) שבמהלכם היא השתמשה בכ-20 ליטר של דלק ורפידת בלמים חדשה כל 20 קילומטרים לערך. קארל, כך היא מספרת, לא ידע אם לגעור בה או לקפוץ מאושר על ההישג, אבל הוא בחר בקצת משניהם אמרה לסיכום.

      0.9 כ"ס ב-400 סל"ד ו-16 קמ"ש

      אנחנו נכנסים כבר להקפה השניה של מתחם התערוכה, חולפים על פני ביתנים 4,5,6 כאשר זה של ב.מ.וו במרכזם. הסובבים אותנו עדיין המומים מהקרקרה המתקתקת ואני עדיין מנסה לקבל מה שיותר תחושות מהכרכרה הממונעת. אמנם הנסיעה לא נראית מהירה, אבל זה מהר מספיק ואולי אפילו מדי בשביל התפעול המסורבל של ההגה ובעיקר של הבלמים, ובהם דווקא צריך להשתמש לא מעט כאשר המעונבים שהולכים בדרכי לא זזים.

      כאן ברטה דווקא שמחה לעזור וסיפרה באריכות על מנוע ה-4 פעימות שמתקתק מאחורינו. אז ככה, יש לו 0.9 כ"ס ב-400 סל"ד (כן, רק 0.9, אבל אל תשכחו שהוא בן 120 שנים), הוא מניע את ה'מוטור-ווגון' למהירות מרבית של 16 קמ"ש (צריך ישורת מכובדת) והוא צורך ליטר אחד של בנזין על כל 10 ק"מ. הוא ממוקם באחוריה של הכרכרה והוא מניע את הגלגלים האחוריים דרך שרשרת ווגלגלי שיניים מאונכים וחשופים שזקוקים לגירוז תכוף. רצועה הנעה בין שני גלילים אחראית על קביעת המהירות (ככל שעולה המתיחה, עולה המהירות) ועל שיכוך המהמורות אחראים שני קפיצי עלים ארכאיים, רק בגלגלים האחוריים. בגלגל הקדמי, אין כלל שיכוך. את המנוע מניעים על ידי משיכה חזקה בגלגל התנופה הענק והחשוף ואת כיבויו מבצעים פשוט על ידי סגירת ברז הנמצא לרגלי הנוסעים וזה אמור לחנוק את הזרמת הדלק למנוע.

      אז נכון, זה לא נשמע מי-יודע-כמה, אבל יהיה זה חטא לשפוט את המכונית הזו בעיניים מודרניות. אבל כאשר מתבוננים בה בצורה מעמיקה, זה כמו להסתכל על שלדי אדם קדמון במוזיאון – מבינים מייד היכן התחלנו וכמה רחוק הגענו ובעיקר, כמה לא מובנת מאליה התחבורה היום לרבות הבטיחות שבה, הטכנולוגיה, המחשוב ובכלל בהתייחסות לנוסע. זהו הרכב הגולמי האמיתי.

      הקפה אחרונה במסע ההיסטורי

      בהקפה השלישית אני כבר מצליח ממש לשלוט באגדה המוטורית הזו, כמעט כאילו חייתי בתקופתה. כבר לא כל כך קשה לזגזג איתה, רק צריך להיזהר עם מהירות הפניה. התחושה היא שאם טיפה'לה מגזימים עם המהירות בסיבוב, לא יתקבלו כאן תת היגוי או היגוי יתר, את אלו המציאו כמה עשורים אחר כך, אלא דווקא התהפכות אלכסונית מכוערת וגם כואבת למדי.

      אולם, מעט אחרי התחלת ההקפה הרביעית, הודיעה לי ההיא שנורא רצתה להיות ברטה (נראית טוב ביחס לאישה בת כ-150 שנים, לא?), שכדאי שאחזיר אותה לתצוגה. היא גם צריכה להתקרר, ושנית, אחרי שנהגתי בה, וודאי עשרות עיתונאים אחרים ידרשו גם כן לנהוג, אז כדאי שנזדרז. אז הזדרזתי, עד כמה שאפשר במהירות של כ-15 קמ"ש, אבל גם השתדלתי להנות כמה שעוד רק אפשר. הרי, במכוניות חדשות וחדישות נמשיך לנסוע כל הזמן, אבל לנהוג במכונית הראשונה בעולם, במכונית שהתחילה את הכל, נוכל רק פעם אחת. חוויה שוות ערך למפגש ישיר עם ההומו ספיאס הראשון (האדם הראשון שהלך על שתיים) שהתחיל את תהליך האבולוציה שלנו בני האדם. הנה עוד V גדול ברשימת ה"חייב לעשות" שלי.