פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      הטרילוגיה האיטלקית – חלק ב'

      רגע לפני שנכנסים למחוז הטוסקני מכיוון צפון, רצוי להתעכב בגן העדן המוטורי שבמודנה. לנו זה לקח שלושה ימים

      זה היה מוזר. אני יושב בסלון ביתי שבגבעתיים ורואה בטלוויזיה את פרננדו אלונסו ממתין לזינוק במכונית המקלארן שלו. במקום בו הוא עומד כעת, עמדת הפול-פוזישן של מונזה, עמדתי אני שבועיים קודם לכן. שעה וחצי לאחר מכן, הביסו אלונסו ובן קבוצתו את הסוסים האדומים של פרארי בתוך המעוז האיטלקי. למרות החיבה לקבוצה המקומית (ועוד לפני שהוחלט להאשים סופית את מקלארן בריגול נגדה), שמחתי. בעיקר לנוכח ההשפלה בבית. מדוע? ככה יעשה למי שהופך מסורת עתירת שנים למיסחור עתיר מזומנים.

      העיר מודנה שוכנת כ-40 ק"מ מערבית לבולוניה (נו, אלה עם הקינדר והספגטי בולונז). שם, במודנה, ניתן למצוא שניים מהדברים הטובים ביותר בעולם: חומץ בלסמי ומכוניות על. אם השמות פרארי, למבורגיני, פגאני, מזארטי, בוגאטי וגם דוקאטי (והרשימה עוד ארוכה) אומרים לכם משהו, בטח תתפלאו לשמוע שכולם יוצרו (וחלקם עדיין מיוצרים) ברדיוס של כ-30 ק"מ. אנחנו ביקרנו בשלושה מהם.

      להפוך אדום לזהב

      את רשימת ביקורי ה'מאסט' התחלנו במארנלו, כפר השוכן כ-15 ק"מ דרומית למודנה. בכפר זה הקים אנזו פרארי את מפעל המכוניות שלו בתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת. עיקר הפעילות במארנלו סובב סביב מותג הסוס הצוהל. מפעל פרארי, מסלול הניסויים פיוראנו, המוזיאון 'גלריה פרארי' וחנות המזכרות הרשמית 'פרארי סטור', שוכנים זה לצד זה כשבינהם עוד חנויות מזכרות רבות. עשרות רבות של אנשים לבושים באדום, עובדי המפעל בעיקר, מסתובבים ברחובות שמסביב בין עשרות התיירים.

      פרארי היא המפורסמת מבין כל יצרניות האקזוטיקה האיטלקיות ובכלל. לצד ההיסטוריה רבת השנים שלה, עומדות לזכותה ההצלחות במסלולי המירוצים ובעיקר בפורמולה 1. רק בשנה האחרונה שמענו רבות על החברה וההיסטוריה שלה לרגל חגיגות ה-65 להיווסדה. אולם היום, תחת בעלות פיאט, עוסקים בפרארי במימד נוסף שנמצא מעבר לחזונו המקורי של המייסד – מיסחור.

      האם עיקר הפעילות וההכנסות מגיעות ממכירת מכוניות חלומות או שמא ממכירת האשליה שמעבר לחלומות? אם נתבסס על אופן פעילות החברה, הפאן המותגי-מיסחורי של פרארי תופס חלק נכבד מהפעילות. סניפי 'פרארי סטור' למשל, פזורים לכל אורכה של ארץ המגף, במיוחד במקומות המתויירים. אפילו בין סמטאותיה של ונציה, ניתן למצוא אחת. ואם במקרה פיספסת, חנות נוספת תחכה לך גם בדיוטי פרי, רגע לפני שאתה חוזר למציאות.

      ולמרות הכל

      אבל אף אחד לא יכול לקחת מפרארי את העבר המפואר, שהרי הוא זה שהביאה למעמד בו היא נמצאת היום. בדיוק לשם כך נבנתה בכפר מארנלו ה'גלריה פרארי', המוזיאון שמשמש כמקום עליה לרגל לכל חובבי המכוניות בעולם.

      הכניסה לתוך המוזיאון מחזירה את המבקרים אחורה בזמן, אל הימים בהם המילה בטיחות ומירוצים לא הלכו יד ביד. כך ניתן לפגוש בגלריה במכוניות הפורמולה שיצרו את האגדה כמו הפרארי-לנצ'יה של 1955, ה-246 F1 מ-1958 ועוד. ככל שממשיכים להתקדם, מתגלה תהליך האבולוציה של המכוניות שנעצרת ברפליקת מכונית הפורמולה עליה נוסעים היום פליפה מאסה וקימי רייקונן, ספונה בתוך העתק לעמדת הפיטס. פינה מיוחדת באותה קומה מוקדשת למנועי המירוץ בני מאות הסוסים.

      המשך הסיור מוביל אותנו אל אולם מיוחד המוקדש למכוניות ה-GT שהתחרו לאורך השנים במירוצי הלה-מאן, המילה-מילייה ואחרים. למרות השנים הרבות, המכוניות נראות כאילו רק אמש ירדו מפס הייצור. רק ה-430 המודרנית שהוצבה באותו אולם, מלמדת על כיברת הדרך הארוכה שעבר המותג עם השנים. חיזוק לכך מתקבל בקומה מעל בה שוכנות זו לצד זו הדינו, הטסטה-רוסה, ה-F40 והאנזו, כל אחת כוכבת לתקופה אחרת.

      פרק הזמן הנדרש לביקור בגלריה אינו ארוך, משהו ביחס של דקת ביקור לכל שנה בחיי המותג. למרות שהמוזיאון אינו גדול, מצליחים בפרארי להמחיש באמצעותו את תהליך התפתחותה של החברה. אז אם אתם בסביבה, מומלץ מאוד להיכנס, ללמוד ולחוש מה היתה פרארי ותוך כדי כך לשכוח למה היא הפכה. אז מה אם הכניסה עולה 12 יורו לאדם.

      השור שלחם בסוס הצוהל

      ישנו ניגוד רב בין פרארי ללמבורגיני, ניגוד שמתחיל כבר בכפרים מהם צמחו שתי החברות. אל מול אזור התעשייה ההומה במארנלו, נמצא מפעל למבורגיני בכפר שקט השוכן מצפון מערב למודנה. האיזכור היחיד לכך שב'סנטה אגתה דה בולונז' שוכן מפעל למכוניות-על, הוא רעש האגזוזים הבוקע מהמכוניות הנבחנות בכבישים מסביב, רגע לאחר ירידתן מפס הייצור.

      את האגדה על כך שפרוציו למבורגיני החל לייצר מכוניות-על כנקמה באנזו פרארי כולם מכירים. עם התפישה של "כל מה שהוא עושה אני עושה טוב יותר", נטש למבורגיני את ייצור הטרקטורים לטובת מכוניות. באופן אירוני, התפישה אותה חקק למבורגיני לפני 40 שנה, מקבלת משנה תוקף בעידן הנוכחי.

      הכניסה למתחם למבורגיני אינה מלווה בשומרים כמו במארנלו. קבלת הפנים החמה כוללת גם מקום מיוחד לאורחים במגרש החניה. לצידו של המפעל נמצא המוזיאון בו ניתן לפגוש בנציגות מכל תקופת חיי מותג השור הזועם. בקומה הראשונה שוכנות להן מיורה, יארמה, קונטאש וחברות נוספות ולצידן רכב השטח LM002. תמונות על הקיר מלמדות על 40 השנים הראשונות ובאחת הפינות ניתן למצוא תחנת עבודה אותנטית בה יוצרו בעבר המנועים.

      גם ללמבורגיני מורשת מירוצים ואותה ניתן לפגוש בקומה השנייה של המוזיאון. לצידן של שלל גירסאות הדיאבלו הסדרתיות, נמצאת גרסת המירוץ העשויה כולה מקארבון. בצד השני עומדות להן 2 נציגות מהימים בהם גם השם למבורגיני נשמע במסלולי הפורמולה 1. פינה מיוחדת שמורה למכוניות הקונספט מהשנים האחרונות, המיורה וה-S.

      המפגש פנים אל פנים עם היצירות הנדירות, מחזירות אותך לתקופות בהן החליפו ההורמונים את זרם הדם בגופך. הסקס הפורץ ממכוניות הלמבורגיני אינו מהסוג הזול וההמוני והוא מתאים בדיוק למכונית שהסיכוי לפגוש אותה ברחוב קטן מהסיכוי ללילה סוער עם דוגמנית הבית של ויקטוריה סיקרט... ובדיוק בנקודה הזאת, בה אנו מסתכלים על המורצ'ילאגו שתלויה על הקיר, חוברת אלינו פדריקה. קצינת העיתונות של למבורגיני ביקשה ללוותנו באופן אישי אל גולת הכותרת של הביקור - סיור מודרך בפס הייצור.

      כך מייצרים יצרים

      מבקרי המוזיאון יכולים לתבל את שהותם עם אחד מהסיורים המודרכים הנערכים אחת לשעה במפעל. כאן, יכולים המבקרים לראות את תהליך הייצור המלא של הגאיירדו והמורצ'ילאגו החל מהשלב בו נכנסת שלדת המונוקוק העירומה לפס הייצור ועד לעמידתו של המוצר המוגמר באגף בדיקות האיכות. בכל אחת מ-22 התחנות של הגאיירדו ו-14 התחנות של המורצ'ילאגו נעשית העבודה באופן ידני. בצעד חריג, איפשרה לנו פדריקה לצלם בתוך המפעל.

      ובעוד שבצד אחד עמלים הטכנאים על הרכבת המכונית, עמיתיהם עסוקים בצד השני על ייצור המנועים. הדובדבן שבקצפת הוא מנוע ה-V12 בעל 640 הסוסים שמשרת את המורצ'ילאגו. לאחר ההרכבה עובר כל מנוע סדרת בדיקות והרצה לאימות עוצמתו. חתימה במסמך המצורף מעבירה את המנוע היישר לאחוריה של המכונית שבדיוק מופתי עברה לתחנה הרלוונטית בפס הייצור.

      ובתוך האולם הגדול ישנו אגף אחד נוסף, שקט. מקום לו הענקנו את השם "אגף הסבלנות". את פניך מקבלות יריעות עור במגוון צבעים הממתינות לתורן בסבלנות. העובדים (או ליתר דיוק – העובדות) בתחנה זאת אחראים על גימור תא הנוסעים והם נדרשים למיומנות גבוהה מאוד. השלמת תא הנוסעים אורכת 50 שעות (שישה ימי עבודה) בהן נתפרות ומודבקות יריעות שהגיעו מ-5 פרות שונות. זה לא כולל את כיסא המורצ'ילגו בהזמנה המיוחדת שלייצורו נדרש עוד יום עבודה שלם. אגב, כיסאות הגייארדו מיוצרות אצל ספקי משנה כמו ריקארו בדגם הרגיל וספארקו בגרסת הסופרלג'רה קל המשקל.

      על כמות, איכות וסבלנות

      בסופו של יום, מונה רשימת הייצור 10 גייארדו ו-3 מורצ'ילגו חדשים. זה לא הרבה בכלל, בעיקר אם חוזרים ומשווים לפרארי. "למבורגיני רוצים להמשיך ולהשקיע באיכות ולא בכמות וכך להישאר מיוחדים" סיכמה פדריקה את הביקור. מבלי לחשוב פעמיים קפצנו לחנות המזכרות שבמקום להצטייד בדגם מוקטן שהרי חנות נוספת של למבורגיני, אין.

      ועכשיו, אחרי שראיתי במו עיניי וחשתי בשתי ידיי שתיים מיצרניות החלומות הגדולות בעולם, הכל ברור. השבוע אני יודע למי אצביע במדור 'מי לוקח' כאן בוואלה! רכב וזאת למרות שגם למבורגיני מתחילים אט אט לגבות כסף מהמבקרים. בעצם, אולי נמתין עם ההצבעה לכתבה הבאה?