את ההבדל בין שתי המכוניות הראשונות שייצרה חברת Iso, ניתן לדמות לגורד שחקים ולצריף קטן. האיזטה היתה מכונית בועה אופיינית לתקופתה, בעלת מנוע בנפח 236 סמ"ק ומהירות סופית של 65 קמ"ש. הריוולטה הייתה מכונית-על, מונעת על ידי מנוע V8 של שברולט.
Iso הוקמה בשנות הארבעים וכיצרניות רכב רבות, החלה בייצור אופנועים. בין השנים 1953 ל-1955, ייצרה את האיזטה שהייתה לא יותר מקטנוע ממונע בעל מרכב סגור ונבנתה במילאנו במשך אותן 3 שנים בלבד. יצרניות רכב רבות המשיכו לייצר את האיזטה לאחר תקופה זו ובינהן ניתן למנות את ב.מ.וו הגרמנית, Valem הצרפתית ו-Trojan הבריטית שהמשיכה בייצורה עד שנת 1964.
בשנת 1962, לאחר מספר שנים בהן פס הייצור העלה אבק, החלה Iso שוב בפעילות לקראת ייצור מכונית חדשה, מתוך כוונה לייצר מכונית מהירה בעלת מנוע גדול. ג'יאוטו ביזאריני, מעצב לשעבר בפרארי שזוקף לזכותו את עיצוב הפרארי GTO, היה אחראי על העיצוב ומנוע מתוצרת חברת שברולט נבחר להניע את היצירה החדשה. את המרכב בנתה סדנה איטלקית.
במהרה הפכה המכונית החדשה, ריוולטה, לסמל של שילוב בין אקזוטיות איטלקית למנועים ומכלולים מכאניים מאמריקה הצפונית. באותה תקופה, חברות כגון Facel Vega הצרפתית ו-Gordon-Keeble הבריטית, נקטו באותה גישה ושיתפו פעולה עם חברות האמריקניות לשיתוף מכלוליהן עם מרכבים אירופאים.
לא קל עם מכונית-על
מפעליה של חברת Iso מוקמו במילאנו שבאיטליה. מחיריה של הריוולטה היו גבוהים יחסית וניתן היה להסביר זאת בכך שנבנתה בעבודת יד ובאיכות גבוה על-ידי ברטונה וג'יאה. השילוב בין המנוע והגיר האמריקניים למרכב האיטלקי לא הועילו במיוחד לתדמיתה ומכירותיה של Iso לא הצליחו לנסוק מעולם לרמות להן שאפה.
המוח מאחורי Iso היה רנזו ריוולטה. שאפתנות תוכניותיו עם המכונית הנושאת את שמו, המשיכה בשנת 1963 עם ה-Grifo שהשתמשה באותם מכלולים ושלדה, אך עיצובה היה זה שייחד אותה מכל מכונית שיוצרה באותה שנה. בשלב מסוים, פרש ג'יאוטו ביזאריני מ-Iso ופתח בייצור עצמאי של מכוניות שהיו דומות למדי למכוניות אותן תכנן בעבר.
בשנת 1966 הלך ריוולטה לעולמו והשליטה על החברה הועברה לבנו פייארו, אולם עתידה הכלכלי של החברה לא היה ברור עקב מספר החלטות שגויות שנעשו בה. Iso החליטה לתת חסות לקבוצת פורמולה 1 ומכונית ה- Iso-Marlboroשהתבססה על מכלולי וויליאמס נחלה כשלון. המפלה הבאה הייתה משבר הדלק בשנים 1973-1974 שהביאו את החברה לקשיים כלכליים.
במשך יותר מעשור נמכרה ה- Grifo ללא כל שינוי קוסמטי או מכאני. בעלי המכוניות והקונים הפוטנציאלים הביעו שעמום, בלשון המעטה, מעיצוב המכונית שלא זכה לעדכון ומכירות המכונית היו בהתאם. בשנת 1975 אזלו המזומנים והאשראי לחברת Iso והיא נאלצה לסגור את שעריה.
בשנת 1988 ניקו שוב את האבק במפעל ו-Grifo 90 הוצגה כמכונית-על שתוכננה לכבוש את העולם בסערה, עם מהירות סופית של למעלה מ-300 קמ"ש ותג מחיר של כ-750,000 אלף יורו. הגריפו החדשה תוכננה להמכר בקצב של כ-200 יחידות בשנה, אך בפועל לא יוצרה ולא נמכרה אפילו אחת. מי יודע, אולי בעתיד היא עוד תחזור.
* הכותב הנו עורך אתר 'קלאסיקאר'