אם ישנה מכונית שתוכל להצדיק את תפישת "תאוות בצע זה טוב" של שנות ה-80, הרי היא הפרארי טסטרוסה. בכדי להמחיש זאת, אף שמה ייצג "מכירת חיסול". ה-Testa Rossa road racer 250 המקורית ניחנה לא רק ביופי יוצא דופן אלא גם הצטיינה על מסלול המירוצים ואף ניצחה ב-3 אליפויות עולם למכוניות ספורט בין השנים 1958 ל-1961.
לפירוש השם טסטרוסה נגיע בהמשך, אך בניגוד למקורית, זאת של שנות ה-80 לא השיגה הישגים כלשהם על מסלול המירוצים. תדמיתה לא היתה זכה אך גם לא פשטנית - מכונית שצעקה תדמית וסטאטוס חברתי וכלכלי. בהתאם לרוח שנות ה-80 שבהם מכוניות-על היו סמלי סטאטוס ואם היית מפורסם או עשיר ללא מכונית כזאת פשוט לא היית IN, הטסטהרוסה היתה מענה מושלם לתקופתה. לזכותה יאמר שהיא לא הייתה רק סמל, אלא גם מכונית-על אמיתית.
מתחילת דרכה הייתה הטסטרוסה מתוכננת להחליף את ה-BB 512 שלא זכתה להצלחה יתרה וסבלה ממחלות ילדות (כמו חום שנפלט לתא הנוסעים מצינורות הרדיאטור שעברו מקדמת הרכב למנוע הממוקם במרכז) וכן העדר תא מטען.
הפתרון של פרארי לבעיות הנ"ל היה להגדיל, הכול. שני רדיאטורים מוקמו בתא המנוע במקום רדיאטור אחד בחלקו הקדמי של הרכב ובכך גם התפנה מקום לאחסון. בכדי לאפשר לתא המנוע להכיל את הרדיאטורים ובכדי לאפשר זרימת אוויר, מוקמו שני כונסי אוויר מאחורי הדלתות ורוחב המכונית גדל משמעותית.
בכדי לפתור את בעיית שטח האחסון, בסיס הגלגלים גדל אף הוא בכ-6.5 ס"מ ל-251 ס"מ. רוב המקום שהתפנה הוקדש לנפח אחסון מאחורי המושבים וכך, בשילוב עם המקום בתא הרדיאטור הקדמי לשעבר, ניתן לומר היה שלרכב יש תאי מטען שימושיים. אך למען הסר ספק, שום מזוודה בגודל סטנדרטי לא יכלה למצוא את מקומה בטסטרוסה.
עיצוב חדש
עיצוב הרכב על-ידי פינינפארינה הוגדר כשנוי במחלוקת. סממן ההיכר החיצוני העיקרי היה כמובן עיצוב הדלתות שכונה "Cheese Grate" (מסננת הגבינה) - פסים שנמשכו לאורך כל הדלת עד לכונס האוויר שמוקם מאחורי הדלתות. לעיצוב הדלתות שהיה שנוי במחלוקת היה לא רק אספקט עיצובי, אלא גם פרקטי - הולכת אוויר בצורה יעילה לכונסים. עיצוב דלתות אלו היה מקור לחיקוי על ידי רכבים אמריקאים ויפניים שונים לאורך השנים שבאו.
פינינפארינה הגביה את גג הטסטרוסה ב-1.3 ס"מ לעומת ה-512. נשמע מעט, אך כל סנטימטר במרווח ראש בכלי-רכב שכזה מבורך. עם קווים של מכונית-על הראויה לשאת את הסמל פרארי, בשילוב עם שמשה קדמית משוכה לאחור שנתנה מראה שטוח וחישוקי אלומיניום בעלי 5 צלעות הממשיכים את מסורת פרארי, הייתה זו ללא ספק פרארי אמיתית.
נוחות ומהירות
מנוע ה-12 צילינדר השטוח והמשופר היה חוד החנית של מכוניות פרארי המהירות. מנוע זה יצא משימוש במכוניות הימרוץ של פרארי, אך לא היה ספק כי עדיין ביכולתו להפיק כמויות עצומות של כוחות-סוס. עם נפח ויחס דחיסה זהה למנוע שהותקן ב-512, קודמתה, השינוי העיקרי היה ראשי המנוע החדשים בעלי ארבעה שסתומים לצילינדר לעומת הראשים בגרסתם הקודמת, בעלי שני שסתומים לצילינדר. הראשים נצבעו, איך לא, באדום, ברוח פירוש השם Testa Rossa ראש אדום. כתוצאה משינוי זה במנוע, בנוסף לבקרת מנוע מתקדמת, חל שיפור משמעותי בהספק המנוע הקודם שהיה חזק אף הוא. 390 כ"ס ב-6,800 סל"ד ומומנט של 50 קג"מ ב-4,500 סל"ד.
מכלולי הרכב היו זהים למדי לאלו של ה-512 ועם צמיגים אחוריים ברוחב 255 על ג'אנט ברוחב 10 אינטש, אחיזתה היתה גבוהה. רבים שבדקו ונסעו על הטסטהרוסה מצאו אותה כקלה למדי לנהיגה וסלחנית לעומת מתחרותיה כגון הלמבורגיני קונטאש והגרסאות השונות של ה-911. בעוד ששתי המוזכרות במשפט הקודם יכלו לצאת משיווי משקל ולאב אחיזה ללא התרעה מוקדמת, הטסטרוסה רמזה לנהג הרבה לפני שמצא את עצמו במצב של חוסר שליטה או אחיזה.
פנים הרכב המשיך את מסורת פרארי בפשטות יחסית, אך עם מושבי עור ושטיחים מיוחדים. במבט חיצוני, הטסטרוסה נראתה כמו רכב גדול מימדים יחסית למכונית ספורט אך מאחורי ההגה התמונה הייתה שונה, בעיקר עם מרווח ראש קטן וצפיפות.
כמכונית-על אמיתית, הטסטרוסה הציעה שילוב של מהירות וזריזות. זינוק מ-0 ל-100 קמ"ש ב-5 שניות בדיוק ומהירות סופית של כ-290 קמ"ש.
למרות שלהבדיל מקודמותיה לטסטרוסה לא הייתה הצלחה במסלול המירוצים, היתה היא מכונית לא רגילה בפני עצמה, בשילוב עם שלדה מתקדמת ועיצוב מדהים. למעשה, עד הצגת הטסטרוסה לראשונה בשנת 1984 פרארי הייתה ידועה כיצרנית רכב שנהגה "להתעלם" מנוחות הנהיגה והנסיעה של נהגי דגמי הכביש שלה תוך התמקדות בביצועים ובמסלול המירוצים וכאן הטסטרוסה הייתה נקודת מפנה. ללא ספק, הפרארי טסטרוסה היא יצירת מופת מבית פרארי.
* הכותב הנו עורך אתר הרכב הקלאסי הישראלי 'קלאסיקאר'