על ראש הגנב בוער האוטו

באחרונה פורסם כי כלי הרכב החדשים הנגנבים ביותר ב-2007 הם קטנועים של חברת סאן-יאנג. גניבת המכוניות, כך נכתב, נמצאת בשנה האחרונה בירידה. בנוסף, לפני כחודש התבשרנו על עלייה של 28% במסירת מכוניות חדשות. נדמה כי העיתונות מלאה חדשות טובות, לפחות לנהגי המכוניות, ובא לציון גואל.

קשה להידבק בהתלהבות של שוק הרכב. נדמה שיש חוט מקשר בין רוכשי המכוניות לגניבות: לחלקם פשוט לא היתה ברירה. גנב קטן, שמצא פרנסה בטוחה, שם להם רגל.

התופעה, שכבר הוגדרה על ידי בית המשפט העליון "מכת מדינה", כבר אינה מרגשת. מדובר בכרוניקה של גניבה ידועה מראש. מי שנוסע לטייל במדבר יהודה יודע שאולי ייאלץ לתפוס טרמפ הביתה, דרך תחנת המשטרה בערד. מי שיוצא מביתו בצפון הישן של תל אביב יודע שיום אחד גם הוא ימצא תלולית שברי שמשה במקום שבו חנתה מכוניתו. כ-5,500 מכוניות נגנבו בשמונת החודשים הראשונים של השנה רק בתל אביב; ב-2006 נגנבו יותר מ-33 אלף כלי רכב בישראל.

עם זאת, אין להתעלם מנתוני היחידה הארצית במשטרה הנאבקת בגניבות רכב - אתג"ר. מפקד היחידה, תנ"צ יהודה עטר, אומר שבדצמבר 2005, כשהוקמה היחידה מחדש, נגנבו בישראל 34 אלף כלי רכב, והיעד לסוף 2007 הוא 30 אלף - ירידה של 11%.

האחוזים משכנעים, המספרים פחות. המשטרה אמנם נלחמת בכל הכלים שברשותה - בין השאר באכיפת חוק סימון החלפים, שאמור לצמצם את הסחר בחלקי חילוף היוצאים מהמשחטות בשטחים; אך אין די באלה. יש לתגבר מאוד את כוח האדם הנלחם בתופעה, ובעיקר לתת מענה מיידי לכל פונה. אחת התופעות המסוכנות היא "כופר רכב". גנב מכונית שיש בה טלפון עונה לשיחות של בעל הרכב, לפעמים הוא אף מתקשר אליו בעצמו ומנסה לשאת ולתת עמו. התופעה נמשכת באין מפריע שנים; הגנבים יודעים שלא ירדפו אחריהם.

עטר אומר שגנבי הרכב קובעים עם בעלי המכוניות בשטחי A. עובדה זו אמנם מקשה על היכולת של המשטרה להתערב, אבל נדמה שבעיה שמקשה עליה יותר היא שמי ששוחח עם הגנב - לרוב אינו פונה למשטרה. אילו ידעו האזרחים שמיד כשיפנו יעשו השוטרים הכל כדי לאתר את מקור השיחה, אילו ידעו בוודאות כי אם יקבעו עם הגנב יארבו לו נציגי החוק כדי להביאו למשפט על חוצפתו ופשעו - היו משתפים את המשטרה ביותר פרטים משהביטוח מחייב.

הגנבים יודעים שאין זה כך. הם קובעים פגישות עם בעלי המכוניות, ומשוחחים עמם באין מפריע. כך למדים בעלי מכוניות שזהו מקצוע של ממש, שיש לגנב ילדים לפרנס ושבחמש דקות של פחד הוא עושה זאת. הוא פשוט לא מרגיש שמישהו רודף אחריו. אילו פעלה המשטרה, גם מול האזרחים, כמי שנאבק באגרסיביות ב"מכת המדינה", אם היו מדריכים את הציבור, בגלוי, כיצד לנהוג בעת שיחת כופר, אילו היתה נוכחות ובולטות שאי אפשר להתעלם מהן במקומות שנחשבים מועדים לפורענות - ייתכן שמעבר לאכיפה היתה גם הרתעה.

הבעיה היא שנראה שבסך הכל רבים המרוויחים. יותר אזרחים קונים מכוניות והמסים עוברים למדינה. חברות הביטוח מעלות את ערך הפוליסות וחברות המיגון מרוויחות. חברות ההשכרה נהנות מהשכרות למבוטחים הזכאים למכוניות חלופיות. אפילו עמוד באתר המשטרה שמנסה לשכנע כי "כולם מפסידים" מראה למעשה כיצד היחידים שמפסידים הם האזרחים. עטר אומר כי המדינה מפסידה 800 מיליון שקל בשנה בגלל הסחר בחלקים גנובים. אם כך, השמירה על כספינו דורשת פעילות נמרצת יותר.

גניבות הרכב אינן הפשע הנתעב והמסוכן ביותר, אולם הן משל מדויק על התחושה ברחובות - הנפגע חסר אונים מול עזות המצח של הפוגעים ואוזלת היד של מי שאמור לעזור לו.