השנה היתה שנת 1985, אני אז חמשוש, שנה ראשונה בתיכון, הפעם הראשונה בעצם שהתחלתי לחלום על אופנוע. בחניה של הקיוסק חנה BSA שחור וישן של אחד המורים ואופנוע צהוב מתוצרת סוזוקי, אופנוע נמוך וארוך בסגנון שטח עם מנוע 50 סמ"ק ששמו ER-21, אופנוע מצחיק שהקדים את הפנטיקים והסוזוקי X שכבשו את התיכונים שנתיים מאוחר יותר. בגיל 16 כבר לא היה יותר ER-21 והאופנוע נשכח, היום אפילו בגוגל לא ניתן למצוא תמונות מאותו דגם, כאילו שמישהו רצה להכחיד כל זכר מהדו-גלגלי מוזר המראה ההוא.
השנה שנת 2007, מישהו פתאום זרק לחלל הווירטואלי תמונה של אותו אופנוע נשכח אותו ראיתי בתיכון ולידו תמונה של אופנוע חדש שנראה בדיוק אותו דבר. כנראה שמהנדס יפני בן 35 שגם אצלו בתיכון חנה ליד הקיוסק ER-21 צהוב, החליט להציע להנהלה דגם רטרו עם מנוע 125 סמ"ק. גל של נוסטלגיה הפתיע אותי מאחור, אבל ידעתי שהאופנוע לא יגיע לארץ. דפדוף מהיר לאתר של סוזוקי גילה שמדובר במחווה לשנות ה-80, אופנוע רטרו עם מכלולים מודרניים וכל מה שצריך כדי להיראות ענתיקה. האופנוע שהוצג זכה לשם הקליט ואן-ואן ובשיחת טלפון אפילו סיפרו לי בעופר-אבניר, שהוא יגיע לארץ ויהיה אופנוע ה-125 סמ"ק הראשון של סוזוקי בישראל.
כשנכנסתי לאולם התצוגה לראות את האופנוע, עוד לפני הרכיבה עליו, התחילו הזיכרונות מהתיכון לפמפם לי את הראש. הרמתי טלפון לחיים הצלם - הוא למד איתי באותה כיתה - וביקשתי שיחכה לי בתל-אביב כי יש לי אופנוע מ"פעם" להראות לו. כשנפגשנו גם חיים הוכה בגל הנוסטלגיה האלים. אם בתמונות רטרו הוא נראה טוב, אז במציאות יש לעיצוב המיושן והמוקפד אפקט "ממיס כימי" חזק שמצליח להפוך כל רוכב קשוח וחסר רגשות, למכונת זיכרונות פטפטנית ונטולת מעצורים.
מרגיש ומרגש כמו פעם
האופנוע עליו רכבנו נמוך, כל כך נמוך, עד שרוכבים ששרים לעצמם בלילה בתוך הכרית את השיר "הייתי הילד הכי קטן בכיתה" של ציפי שביט מתחילים להרגיש כמו גוליבר. גובה המושב רק 770 מ"מ, מכל הדלק קטן, ומכוסה ברובו ע"י המושב הארוך שיכול להכיל 5 אנשים במדינות מתפתחות ומשפחות שלמות בהודו יכולות להשתמש בואן-ואן ולהרגיש שהם ברכב מנהלים מרווח. מתחת לכיסא הנוח שוכן מנוע מוזרק בנפח 125 סמ"ק עם תיבת הילוכים בעלת שישה הילוכים ומאחור, מניע את כל הקונסטרוקציה, צמיג שמן על חישוק קטן, צמיג בלון במידות 180/80-14.
האופנוע הקטן מגיע עם כידון גדול, יותר נכון רחב, לא פרופורציונאלי לשאר המכלולים שנראים לעין ממושב הרוכב. הכידון הרחב מתגלה ברכיבה כנוח ועוזר מאוד לכוון את 117 הקילוגרמים של הואן-ואן בתנועה העירונית הצפופה. במרכז הכידון יש רק שעון אחד! מד מהירות ומרחק, אין מד סל"ד או שעונים אחרים שיספקו מידע שלא ממש חיוני לרוכב, חיסכון נקי מול העיניים. למרות שהואן-ואן מתגלגל טוב בעיר, המסקנה שלנו חוזרת על עצמה בכל רמזור מחדש, האופנוע פשוט נראה טוב, במיוחד ברחובות של תל אביב הישנה.
הואן-ואן אולי נראה כמו פעם, אבל עובד כמו שאופנועי 125 סמ"ק עכשוויים צריכים לעבוד. מנוע חלק ונעים שתורם לזריזות בעיר, אין רעשים וקירקושים, ההילוכים עוברים חלק, שונה מאוד מהאופנועים הזולים שהציפו את הכבישים השנה. מחוץ לעיר היה חסר לנו מעט כוח. ניתן לרכוב לצד התנועה במהירות של 100 קמ"ש, אבל התנהגות הכביש והיציבות הטובה של האופנוע במהירות הגבוהה שלו גרמה לנו לייחל במהלך הרכיבה למודיעין לעוד סוסון קטן אחד או שניים שיתנו רק עוד 10 קמ"ש. התחושה הכללית ברכיבה מחוץ לעיר היא שאפשר להעמיס על השלדה המצוינת ועל הצמיגים מנוע יותר חזק. אין נדנוד של הכידון בפניות ואין ריחוף של הגלגל האחורי בכבישים משובשים, המתלים עובדים מצוין וגם בעליה הקשה יחסית בכניסה לכביש 443 האופנוע נשאר יציב.
הימים ההם בזמן הזה
לרוע מזלנו, דווקא ביום הרכיבה על הואן-ואן זכינו להרגיש את הגשם הראשון והצמיגים הרחבים הרגישו פתאום כל כך מבורכים. התכנון המקורי היה לבחון אותם על חול ים, אבל גם כביש רטוב וחלקלק הספיקו לנו כדי להתרשם לטובה. אם לא היינו כאלה עדינים ומפונקים סביר להניח שחיים ואני היינו ממשיכים את הרכיבה בגשם, אבל מכיוון שעם השנים הפכנו לחבורת כוסיות, החלטנו שצריך למצוא מחסה והפור נפל על חנות וינטאג' תל אביבית שהסכימה לארח גם את האופנוע עד יחלוף הזעם.
צילום אופנוע רטרו בחנות רטרו היא לא עניין פשוט, כך לפחות למדנו על בשרינו במהלך שעת הגשם. להזיז כלי רכב (קל ככל שיהיה) בתוך חנות עם אוסף שביר של מוצרים יקרים, נותן משמעות חדשה למשפט "פיל בחנות של חרסינה". בעזרתה של מטי, בעלת המקום, הצלחנו לשלב את האופנוע כפריט ריהוט מודרני. אני לא אתפלא אם מישהו יגנוב לנו את הרעיון ויתחיל למכור אופנועים כאלה ללא מנוע לסלונים אחרי שיפורסמו התמונות. אחרי שראיתי את השילוב גם אני מוכן לשים אצלי בבית כלי רכב בין הרהיטים.
העבר הוא בעתיד?
בשורה התחתונה, אחרי שהתלהבנו מהעיצוב, התרשמנו מאיכות ונהנינו מהרכיבה נשאלת השאלה האם מישהו ישלם 25,689 שקלים לאחר ביול ומסים כדי לרכוב על גל הנוסטלגיה. לואן-ואן אין מתחרים ישירים, האופנועים הדו שימושיים של הונדה וימאהה לא מכוונים לאותו קהל יעד ושניהם יקרים יותר וגבוהים יותר. האופנועים הסינים אומנם זולים ממנו בכ-5,000 ש"ח אבל איכותם נחותה משמעותית הן מבחינת מנוע והילוכים והן מבחינת האיכות הכללית. אם יצליחו בעופר-אבניר להרגיל את הקהל הצעיר למראה החריג וישכנעו גם אותם שרטרו זה יפה, סביר להניח שנראה את הואן-ואן קם לתחייה שוב בעוד 15 שנה כשהתיכוניסטים של היום יהיו בני 35 ויזכרו בו.
* הכותב הנו עורך אתר הדו-גלגלי 'ריידרס'
