פונטיאק GTO - מכונית עם פוני

1964, אותה שנה בה חברת פורד כבשה את צפון אמריקה עם "מכונית הפוני" הראשונה מוסטאנג, הייתה השנה בה פונטיאק המציאה טרנד חדש בעולם הרכב, מרגש לא פחות - מכוניות השרירים. הראשונה אשר זכתה לכינוי זה הייתה ה-GTO אשר הייתה למעשה פונטיאק טאמפסט אשר שינתה את פני המכוניות והתחבורה בארה"ב למשך מספר השנים הבאות.

למעשה, בפונטיאק טאמפסט GTO לא היה שום דבר חדש או חדשני מבחינה עיצובית או טכנולוגית, למעט פרט קטן (גדול) שולי – כוח, והרבה, יחסית למשקל הלא גדול (בקנה מידה אמריקני, כמובן). תוצאת השילוב הנ"ל הייתה מכוניות בעלות נתונים מרשימים והרבה תמורה לדולר.

הגירסה הבסיסית של ה-GTO הייתה בעלת מנוע בנפח 6,362 סמ"ק בעל הספק מכובד של 325 כוחות סוס וזאת בתמורה ל-2,500 דולר בלבד או כפי שכינו את השילוב בין כוח למחיר בזמנו – "power to the people" - כוח להמונים. פונטיאק, כמו ברוב הדגמים אשר נמכרו על-ידה, הציעה גם לקוני ה-GTO טבלת אופציות עשירה ורוב הקונים אכן סימנו לא מעט מהן. לדוגמה, בכדי לקבל ידית בקרת הילוכים ברצפה ולא בהגה כמו בטאמפסט, תיבת הגה עם יחס קצר, בולמי זעזועים מוקשחים, צינור פליטה כפול וצמיגים מיוחדים, הוסיף הקונה המאושר כ-300 דולר בלבד. על תיבת הילוכים ידנית בת ארבעה הילוכים, במקום הסטנדרטית האוטומטית בת שלושה הילוכים, נתבקשה תוספת של של 188 דולר בלבד וכמובן שאופציות נוספות כגון רדיאטור אלומיניום גדול, בלמים מוגדלים ועוד הוצעו אף הם. אלו אשר 325 כוחות הסוס לא הספיקו להם, יכלו להוסיף 115 דולר ולקבל מנוע בעל הספק של 360 כוחות סוס. כל מה שנותר הוא ללחוץ על הגז בדרך לתחנת הדלק הקרובה.

רבים מחו על השימוש של פונטיאק ברצף האותיות GTO אשר היה רמיזה, ואף יותר מכך, ליכולותיה של הטאמפסט מול ה-GTO של פרארי. יל מסלול מרוצי הדראג, הוכיחה הפונטיאק לעולם שהיא אכן מהירה וחזקה יותר מהפרארי ובמחיר בו היא נמכרה, כולל כל התוספות האפשריות, עלתה כחמישית מפרארי.

למרות השם היומרני, בדיעבד, בסטנדרטים אירופאים הייתה הפונטיאק גרועה, בלשון המעטה. התנהגות כביש עגומה, בלמים חלשים, איכות הרכבה נמוכה יחסית ויכולת נמוכה לשמירה על אחיזה בסיבובים. עיצובה אשר תוכנן במקור להיות מכונית משפחתית בת 6 מושבים, אף בגרסת הקופה, היה בעל מבנה אווירודינמי לא מוצלח במיוחד; עם המנוע בעל 360 כוחות הסוס, הצליחה להגיע למהירות מרבית של 200 קמ"ש בלבד.

דבר אחד בטוח, לא מהאירופאים ולא מהאמריקנים יכולתם לשמוע ולו תלונה אחת על ההאצה שלה. מעטים הם בעולם הריגושים שמשתווים לצלילו של מנוע V8 עתיר סמ"ק, כוחות סוס ומומנט בזמן השאגה במעלה הסל"ד, כשזוג מפלטים מאפשרים לו לנשום בחופשיות, לעבר מהירויות בעלות שלוש הספרות. בשנת 1965, נמדדה ל-GTO תאוצה מ-0 ל-100 מייל לשעה (160 קמ"ש) ב-18.6 שניות בלבד, נתון דומה לזה של היגואר E-Type מאותה תקופה, בעלת מנוע ה-V12. לא רע בשביל מכונית במשקל של כמעט 2 טון.

במהלך שנות ה-60, ה-GTO יחד עם מכוניות רבות מהחווה של GM, שינו את עיצוביהן המקוריים במטרה להתאים לנוסחת "מכונית רגילה עם מנוע גדול (מאוד)", עם שינויים מכאניים קטנים יחסית ולא משמעותיים במיוחד. ה-GTO המקורית אשר הייתה למעשה גרסת קופה של זו בת ה-4 דלתות אשר הוצגה בשנת 1963, נמכרה גם בתצורת גג-פתוח והציעה את הטוב מכל העולמות. בשנת 1965 עוגלו מעט הקווים המרובעים יחסית שלה ובשנת 1968 היא עברה שינוי קוסמטי מהותי נוסף ובעקבותיו, שינוי צורה של ממש שבא בשנת 1970.

ה-GTO יוצרה במתכונת זו עד לשנת 1971, עד שהפך למכונית אחרת מבית פונטיאק, הלה-מאנש (Le Mans). זאת השתמשה באותו מנוע V8 של הטאמפסט, אך הציע מנועים נוספים כשהגדול ביניהם היה בעל נפח של 7,356 סמ"ק, עתיר מומנט ובעל הספק של 370 כוחות סוס.

הגירסה הלוהטת ביותר של ה-GTO הייתה זכתה לכינוי The Judge וצוידה במנוע בעל הספק של 366 כוחות סוס עם Ram-Air (יניקת אוויר קר לקרבורטור מחוץ לתא המנוע), תיבת הילוכים ידנית ספורטיבית של Hurst וספויילר אחורי. 11,004 יחידות בלבד מדגם זה יוצרו בין השנים 1969 ל-1970 והן נחשבות כיום ליקרות ובעלות ערך אספני גבוה.

לצערם של רבים באותה תקופה ולשמחתם של אחרים, תקנות זיהום האוויר בתחילת שנות ה-70 הטילה צל כבד על כל עידן מכוניות השרירים ובשנים 1971-1972 הופחתו משמעותית הספקי המנועים. משבר הדלק בשנים 1973-1974 הביא לסוף עידן זה, אך את ה-GTO המקוריות, לעולם לא נשכח.


* הכותב הנו עורך אתר הרכב הקלאסי הישראלי 'קלאסיקאר'