מכונת הריגושים

צילום: זוהר ראובני
דניאל יעקובוביץ'
עריכה: זוהר ראובני

כשפורשה הציגה בשנת 1997 את הבוקטסר הקטנה, המון לסתות נשמטו. לא מהפליאה על עוד פלא הנדסי מבית החברה הנחשקת משטוטגארט, אלא משום שמרבית עיתונאי הרכב בחו"ל סברו שפורשה פשוט נפלו על הראש – המשמעות של ייצור פורשה קטנה וזולה להמונים היא לא אחרת מאשר ירידה לזנות לדיברי כמה מהם.

אז זה נכון, אבל רק חלקית, כי פורשה של אותם ימים הייתה זקוקה נואשות לדרך ברורה להגדיל את קופת המזומנים המידלדלת שלה, כי מלמכור 911, טובה ככל שתהיה, אי אפשר להתקיים, או לפחות לשרוד מול התחרות העזה מאיטליה. ומה קרה? כבר אחרי שנה, כל הפיות הפעורים נאלצו לאכול לא מעט כובעים, כי פורשה אט אט החלה להפוך לאימפריית הרכב הרווחית ביותר בעולם. במקביל החל גם הקאיין להצטרף להיצע וחשבון הבנק נראה היום טוב מתמיד.

עד כאן, הכל נראה הגיוני ומתיישב עם הדעת, אבל כאן בדיוק עלתה השאלה – מדוע צריכה פורשה גם את הקאיימן? הרי היא מבוססת על שלדת הבוקסטר, רק מוסיפה קורת גג קשיחה מעל ראשי הנוסעים. ובכן, הסיבה מגיעה שוב מלמטה – מהצרכנים. אלו ביקשו 911 קטנה ונגישה יותר כלכלית, ואם אפשר, אז גם עם גג סגור על כל יתרונותיו. פורשה כצפוי נעתרה לבקשה וב-2005 שחררה לעולם את הקאיימן S.

ואיזו ילדה היא הייתה – היא נראית מדהים, לא פחות. הנוכחות שלה משאירה אותנו פעם אחר פעם עם צביטה בלב. הצללית נותרה נאמנה לעיצוב המפורסם והאלמותי של פורשה, החזית כמעט זהה לזו של ה-911 והאחור נותן פרשנות חדשה למושג יופי, עם הקימורים הנאים לבתי הגלגלים, החלון האחורי האופקי וכמובן צמד לועות המפלט במרכז.

היא כאמור מוקמה בין הבוקסטר הפוזאיסטית ל-911 האלמותית ולכן היא קיבלה את הטוב משני העולמות – את שלדת הבוקסטר, רק קשיחה כמעט כפול בזכות הוספת הגג ומנוע ה-6 צילינדרים השטוח המפורסם של פורשה, בנפח 3.4 ליטר. כבר על הנייר זה נראה כמו שילוב מוצלח של גנים נכונים והתוצאה על האספלט רק מחישה את קצב הלמות הלב.

כבר מזמן שלא התרגשתי כך ברגע קבלת רכב מהיבואן למספר ימי נהיגה. שלא כהרגלי, התייצבתי במקום כחצי שעה מוקדם מהרגיל, רק כדי 'לפתוח' כבר את היום. ושם היא עמדה, ככה בצד, לבנה כמו כלה, עם חישוקי 18, גומי דביק ובלמים מחוררים כמו גבינה ורק מחכה (גם אני מחכה) שרק ימסרו כבר את המפתחות.

ובסוף הם גם נמסרו ומבלי לבזבז אף רגע מיותר, אני משתחל פנימה – וממש צריך להשתחל כי הקבינה שלה כל כך קטנה והדוקה, שצריך מעט להתאמץ כדי להיכנס. אבל מרגע שהישבן פוגש את מושבי הספורט, קשה מאוד להזיזו משם. לא בגלל הדוחק, אלא כי ממש לא רוצים. כוונון מהיר של המושב (קרוב להגה) וההגה (מקסימום החוצה) גרם לתחושה כאילו אני לובש את הקאיימן ולא סתם נמצא בתוכה.

את המפתח (פשוט למראה יש לציין) אני מכניס לסוויטש (משמאל להגה) מסובב רבע סיבוב ואורגן אורות, צלילים ותקתוקים מודיעים על רצף בדיקות אלקטרוניות ואז... ברררוווום... המנוע מתעורר בשאגה וממשיך לגרגר מאחורי האוזן. רעד עבר בגופי וממש התאמצתי להסתיר את ההתרגשות מהסובבים (כי אנחנו עיתונאי הרכב כבר לא אמורים להתרגש ממכוניות). אבל על מי אני מנסה לעבוד? אני באקסטזה כמו ילד קטן שגנב לאבא את האוטו.

כבר בתמרון החמיקה מאולם המסירה, אני מגלה עד כמה מוכנים צריכים להיות בטרם נוהגים בפורשה הזו. הכל בה קשה, קשה מאוד. ההגה כבד, הקלאץ' בטון וידית ההילוכים קצרה וקשיחה, אבל האדרנלין שמפעפע בדם לא נותן לי צ'אנס להתלונן.

בדרך כלל, את הרגעים הראשונים בנהיגה, אנו נוהגים להעניק להיכרות ראשונית – פשוט כדי להתרגל לסביבה החדשה, אבל כבר אחרי שניה ושני שליש, הקאיימן מוציאה ממני את הילד הרע שהיה רדום ומודחק אצלי עמוק בפנים כבר שנים.

ההילוך השני נסחט עוד ועוד ומאחור משתחררת שאגה שגורמת לזקנים תמימים התקפי לב. גם אני עמדתי על סף אחד כזה עם המפגש הכואב עם מנתק ההצתה האלים. ואז שלישי נכנס ושוב אותה צרחה מתגברת שהופכת להיסטרית מעל ל-5,000 סל"ד. והמהירות? אופס... המהירות כבר מזמן גבוהה מדי ויש עוד שלושה הילוכים בתיבה.

הצליל הזה, ה'סאונד' המדהים הזה מסוגל להוציא מהארון כל חובב רכב בהכחשה. גברים, נשים (בייחוד נשים) וילדים לא יכלו להישאר אדישים לחיה הצעקנית הזו. וככה, רק בגלל הצליל המדהים, העדפנו להישאר 2 או 3 הילוכים נמוכים מהרצוי למהירות הנסיעה, כשמחט הסל"ד מתרוצצת הלוך ושוב בתחום הגבוה ואנו מחפשים עוד גשרים ושאר מגבירי תהודה סביבתיים.

"אם רק היו לה עוד 100 סוסים, היא לא הייתה רואה את הקררה ממטר". את המשפט הזה אמר לנו, לא איזה חבר חוליגן שיפורים, אלא דווקא מנהל מותג פורשה בישראל. מצד אחד, זה נכון כי הקאיימן קלה, קטנה ועצבנית הרבה יותר ומצד שני, גם במה שיש אנחנו מסתפקים, לעת עתה.

כי גם במצבה ה'סטנדרטי' של גרסת ה-S, היא מציעה 295 סוסים, תיבה ידנית עם שישה הילוכים (יש גם אוטומט, אם דאגתם) 5.4 שניות מעמידה ל-100 קמ"ש ומהירות מרבית של 275 קמ"ש וזה לא מעט – אלו נתונים שדי התאימו למכוניות 'על' משוגעות, לפני שהעולם התחיל לאבד שפיות.

אבל כל הכוח הזה, הוא רק אמצעי למיצוי יכולות הניהוג המדהימות של הקאיימן. המנוע השטוח ממוקם במרכז הגוף (מנוע מרכזי) ומכל הדלק מלפנים, במטרה ליצור חלוקת משקל טובה יותר וכן ציר סיבוב מדויק במרכז הרכב. בתחתית הקונסולה יש ארבעה מתגים, שלושה מהם מחוללי פלאים. הימני מבטל את בקרת המשיכה (ביי ביי צמיגים אחוריים), השני הוא מתג ספורט שמבטל את הקרת היציבות (ביי ביי כל הצמיגים), מקצין את תגובת הדוושה, משנה את צליל האגזוז ומקשיח את המתלים. המתג השלישי שולט עצמאית על המתלים (רגיל או "קשה כמו אבן לטובת הספרטיביות") והמתג הרביעי אחראי על הפוזה – על הרמה או הורדה של הכנף מאחור. זקפה מוטורית.

כל זה כצפוי עובד יופי טופי. מן ההיגיון, שבמצב נסיעה עירונית ובכלל יומיומית, אפשר לשמור את 'רמת הכוננות' הספורטיבית כבויה – כך חוסכים יותר דלק (המנוע עצבני פחות), האגזוז טיפה יותר שקט וגם הנוחות סבירה. אבל במציאות שלנו העניינים נראו קצת אחרת. מתג הספורט כמובן דולק – כי אנחנו מתים על הרעש של המנוע וחולים על העצבנות של דוושת הדלק, אבל דווקא את המתלים העדפנו לשמור על מצב "רך", פשוט כי האספלט המחורבן מזעזע את הרכב ללא הכרה.

אחרי שמיצינו את העיר (מאוד מהר), את הצפיפות והבורות שבה, הרגשנו צורך עז לעוף משם החוצה ומהר. מהר אל הדרום הריק, אל כבישי הנהיגה האמיתיים, שם הקאיימן לקחה אותנו אל מחוזות יפים. ההגה שהרגיש לנו כבד בהתנהלות איטית, הפך להיות המשך טבעי של הידיים. התחושה בו מעולה, הוא חד ביותר והגלגלים הקדמיים חורצים את האספלט כמו מסור יהלום. תשכחו מתת היגוי, אין חיה כזו כאן. הקאיימן כל כך מאוזנת וניטרלית, שבאמצעות משחק עם הדוושה אפשר לדרוש ממנה הכל, והיא תקיים.

מעבר להגה, כל הרכיבים המכאניים כאן חוברים ליצירת מכונת נהיגה חסרת פשרות. כוח, יש תמיד. ביצועים, לא ממש חסר. אחיזה, מעל ומעבר והבלמים, נושכים חזק ולא ממש מתעייפים. מה עוד אפשר לבקש? מערכת שמע יותר טובה? יש כאופציה (המקורי לא משהו), אבל גם ככה היא כבויה כדי שלא תפריע למנגינת האגזוזים. קצת יותר השקעה בתא הנוסעים? אז כן, פה ושם יש חומרים לא מדהימים, אבל על הפשטות והמינימליזם אפשר לסלוח כי זה פשוט לא הקטע שלה, אלא ספורט נטו.

אולי כן ואולי לא. למה כן? כי היא כמעט כמעט 911. היא נראית כמוה, נשמעת כמוה וגם אפילו נוסעת כמוה ורק עולה פחות. ולמה לא? כי יש לה רק זוג מושבים ול-911 יש 4 ועוד 200 סמ"ק במנוע, אז את מושב התינוק תשאירו מחוץ לקאיימן, יחד עם התינוק, כי הפורשה הזו היא ממש לא משחק ילדים. יותר בכיוון של צעצוע למבוגרים שרוצים ויכולים לנהוג ולשלם.

כמה לשלם? קצת פחות מ-700 אלף מרשרשים עבור גרסת ה-S ולפני תוספות, ויש הרבה כאלה. זה מותיר פער של מאות אלפי שקלים מה-911 הבסיסית ונותן לא הרבה פחות, אם בכלל וחוצ'מזה, מי שיכול לשלם 700 אלף שקל על רכב דו-מושבי, עני הוא בטח לא. אנחנו בטח שלא יכולים, אז מה שנשאר זה לקוות שיום אחד, כשהיא תהיה ממש ישנה וקצת זולה יותר, אולי, איכשהו, מתישהו נצליח לקנות אחת.