שלושה חברים יצאו לדרך

צילום ועריכה: אילן אשל, אתר השטח הישראלי

למה זה תמיד חייב לקרות דווקא בידיים שלי? לא משנה כמה שבעל כלי הרכב מתאכזר ליצירתו, וממש לא משנה כמה עדין אני אנהג בבאגי, תמיד, אם נשבר משהו, זה יתרחש כאשר אני נוהג. זו הסיבה מדוע אני ניגש בחשש די כבד לנהוג במכוניות מבניה עצמית – גם כאלו שבעליהן הבטיחו לי חגיגית כי כלי הרכב עובד וכל הבעיות נפתרו. טוב, לפחות הפעם כאשר הציריה נשברה נשלפו בקבוקי בירה צוננים והיאוש הפך יותר נוח.

כלי רכב מבניה עצמית, הנקראים במקומותינו "באגי" נופלים די בגסות לשתי קטגוריות: הנאה, או ביזנס. מי שבונה באגי לשם הנאה בוחר בדרך כלל בנגזרת זו או אחרת של שלדה, מתלים ויחידת כוח של פולקסווגן חיפושית ובונה כלי רכב לטיול רגוע ונינוח בשדות סביב הבית. אנשי הביזנס שבונים באגי מוכוונים מטרה והעניין של לצאת לשטח ברגוע, בשביל הכיף הטהור, לא ממש מוכר להם והיציאות לשטח הן למטרות אימון למרוץ, מרוץ, או בחינה פרטנית של שיפור זה או אחר.

כאשר פגשתי בחבורה העליזה מעמק חפר באנדרטת מג"ב, ידעתי כי הפעם העסק יהיה שונה. מצד אחד עמדה לפני באגי שנבנתה בסטנדרטים גבוהים ביותר ומהצד השני היו שם שלושה חברים טובים (הצלע הרביעית בחבורה, דני ורד מצמיגי ורד בנתניה, לא יכול היה להגיע), עם צמד מעודדים, קומקום קפה ריחני וכמה מאפים טריים. רשמתי לעצמי כי אפשר להיות גם בעל באגי מקצועית למראה וגם לדעת להכין קפה בשטח. כאשר החבר'ה סיפרו לי שחזרו לאחרונה מטיול ברמת הגולן הבנתי כי יש חיה כזו, המסוגלת לשלב הנאה וכלי רכב המוכן למרוצים.

החבורה העליזה התאחדה לפרויקט הבאגי מכיוונים שונים. שי, אופנוען בעבר והאיש הטכני של הצוות, התעסק לפני כן בבאגים. יום אחד גילה את השלדה של הבאגי הנוכחית אצל רמי לוי, בונה באגים וכלי רכב בעלי ייעוד צבאי. כמו שגלעד אומר, "השלדה חיכתה לנו", לאחר שנבנתה עבור לקוח שקיבל לבסוף רגלים קרות. הייעוד המקורי היה כלי לטיולים ועבירות – כלי עם הנעה אחורית בלבד.

לאור ההשקעה הכספית והנפשית המעורבת בפרויקט שכזה, התאחדה החבורה ונוספו גלעד, שקיבל את תפקיד הנהג (לאחר שהבין שטויוטה לנד קרוזר אינה כלי להתחרות עימו במרוצים), שילה – גם הוא אופנוען – הנווט ודני ורד, אשר בחסות העסק שלו – צמיגי ורד בנתניה – סופק הגומי לפרויקט. ומאז החבורה שוקדת על הבאגי בעזרת האבא שלה, רמי לוי, בתהליך הארוך של בניית כלי רכב מההתחלה ועד הסוף.

מנוע אימפרזה טורבו הוא בחירה טבעית, לנוכח משקלו הקל וכוחו הרב. גיר אוטומטי של סובארו ביחד עם שיפטר ידני מוסיף הרבה שקט ואמינות למערכת. בעיית היפוך המנוע והפיכתו מקדמי לאחורי טופלה כאן היטב בעזרת הזרועות הנגררות של רמי לוי מאחור והינע סופי על ידי שרשרת. התוצאה היא באגי עם מנוע מרכזי ומשקל רב יחסית מלפנים, שעוזר רבות למלאכת ההיגוי. המשקל (הרב יחסית, באזור 1,500 קילוגרם) נתמך על ידי קפיצי אייבך ו-8 בולמי בילשטיין. פרט קטן וחשוב: לבאגי שלושה מקומות ישיבה, את המרכזי תופס הנהג – נקודה חשובה גם במרוצים, שם משרתים אותו שני נווטים, וגם בטיולים, אשר מבדילים את החבורה הזו ממוטרפי מרוצים אחרים.

אני מביט על היצירה של רמי לוי ומתאהב בשניה. החבר'ה טוענים שבדרך כלל אנשים חושבים שהאוטו מעט קשה לעיכול. אנו דווקא התאהבתי בפרופורציות הכלליות (בסיס גלגלים קצר יחסית) ובדיספרופורציה של החלק האחורי לעומת הקדמי. המראה הכללי משדר אתלטיות עניינית ותאווה רבה לצאת כבר מהמקום.

כלל ברזל אצלי הוא לתת לאבא של האוטו להראות לי מה האוטו יודע לעשות, או ליתר דיוק מהם כללי ההתנהגות המקובלים. שי תופס את ההגה, שילה ואנוכי מסייעים לו בניווט בנפתולי רמות מנשה. שי נוהג בחמת זעם, מהר מאוד ועם חיבור חזק ביותר לאוטו, ליכולתו ולשטח בו אנחנו נעים. קפיצות באוויר, החלקות כוח ארוכות וקצב תנועה שיכולה לייצר רק באגי מוכוונת מרוצים שנבנתה ברמה גבוהה. נראה כי האיש יודע היטב מה האוטו יודע לעשות ובעיקר יודע כי האוטו בנוי חזק ולא יתרגש מההתעללות הזו.

ההגה עובר לידי ואני מבין היטב מה גרם לשי לנהוג כה מהר. אני יושב בכיסא ספרקו איכותי, שחובק את גופי היטב, חגור בחגורות בטיחות, ההגה נופל בדיוק רב אל ידי, הדוושות מארחות בנועם את רגלי. מושב הנהג נמצא במרכז כלי הרכב, כך שהראות קדימה והידע על מיקום כל גלגל וגלגל הוא מושלם. המתלים שודרגו לאחרונה והבאגי סופג היטב כל מה שהדרך מטיחה בפניו. חלוקת המשקל נוטה מעט קדימה, אבל הבאגי כמעט מאוזן והוא מסוגל לריחוף ארוך ומהנה בבאמפים מהירים. הנחיתה תמיד חלקה ומשוככת היטב. מהלך המתלים ומרווח הגחון מסוגלים להתמודד עם כל מה שדרך מהירה בשטח יכולה לספק, עד לרמת תעלה רוחבית שנחפרה על ידי קבלן תשתיות לא אחראי.

אין זה טריוויאלי להתקין תיבת הילוכים אוטומטית במכונת מרוצים. הרעיון הזה נפוץ במרוצי המדבר האמריקנים, אך הוא מוקצה מחמת מיאוס בזירה האירופית. אצלנו בהשראה אמריקנית וברוח התרבות המוטורית השלטת, זה דווקא נהוג. על הבאגי הזו התיבה האוטומטית דווקא מתלבשת היטב. כוח הרי לא חסר למנוע הזה, אז אין כאן חיסרון. היתרון הוא בכך שממיר המומנט של התיבה האוטומטית וההחלקה הנוצרת בו עוזרים להעברה חלקה ונעימה של כוח מהמנוע אל השטח, בלי מכות מיותרות שעלולות לסכן ציריות, למשל.

התיבה היא אוטומטית, אך התפעול ידני לחלוטין, בעשרת שיפטר שלוקח מעט זמן להתרגל לתפעולו, אך לאחר פרק ההתרגלות נוח מאוד להכות בשיפטר קדימה כדי להעלות הילוך, או להכות לאחור כדי להוריד, וההוראה היא חשמלית ישירה ולא עוברת דרך איזה מוח שמקבל החלטות במקומכם, מה שמאפשר לשמור את המנוע בדיוק היכן שרוצים. והמנוע הזה יודע לספק כל סחורה שתבקשו, בין אם זה מומנט מפותח באזור הביניים הנמוך, או כוח מתפרץ ב-6,000 סיבובי מנוע לדקה.

ציריה שבורה (תחת הידיים שלי, כמובן) מסכמת את הפגישה שלנו. בירה קרה נשלפת מהצידנית ואנחנו יושבים להנות מהבריזה שלמרגלות "גבעת הבקתה השרופה" בחורשן (מקום שנבחר לאור טווח ביטחון של 500 מטר לפחות מהעלייה שמככבת בסיוטי הלילה של אילן, "השפן מחורשן", אשל). הבאגי של רמי לוי והחבריה העליזה מעמק חפר אינה מושלמת. במעט שהתרשמתי הספקתי לציין כמה ריג'קטים כמו טווח הגה, ספוגיות הבלם וכמובן אלרגיה של הציריה השמאלית לנוכחות של כתבי רכב ששמם מתחיל באות ר' על ההגה.

כמו בכל רכב מבניה עצמית, גם כאן מדובר בנקודה בזמן, בדרך אל כלי רכב טוב יותר. החבריה העליזה מחזיקה בכלי רכב נפלא, מהנה ומענג ומה שבאמת יפה, החבורה הנ"ל בהחלט יודעת להנות מכלי הרכב, מהעיסוק המשותף, מהנהיגה, מהטיול, מהשבירות ומתיקונם. כבונוס – וכאן זה בהחלט בונוס – יכול הצוות להשתתף במרוצים ולהוסיף ממד של הנאה ואתגר. בהצלחה, חברים – את ההנאה כבר יש לכם.