חלומות רטובים

אין כמונו, בעלי תעודת בגרות ים תיכונית (מטקות 5 יחידות, חסקה מורחב), כדי לחפש את הדרך הנכונה להיפרד לשלום מהקיץ הנוכחי, כך שנוכל לעבור בשלום את חודשי החורף בלי קריז מיותר. את הג'ט=סקי לסוגיו טחנו עד עפר בקיץ הזה, ולסיום רצינו דווקא משהו שונה. גדול יותר. חזק יותר. מלהיב יותר. בסוף מצאנו. נכון שבמהלך הכנת הכתבה נאלצנו לשתות שמפניה משובחת על סיפונה של יאכטה מפוארת, אבל אין מה לעשות – גם זה חלק מהעבודה שלנו...

על הרציף פגשנו את יורם ותומר בלום, בעלי חברת "אמביל", שניצלו את ההזדמנות לתת עוד "ויש" על הגלים במקום לשבת במשרד ולמכור סירות. עלינו על סיפון ה=SEA-RAY 375 "סאן דנסר", כשמאחורי ההגה שלה שמחנו לפגוש את סוזן ביאנקו, בעלת הסירה והסקיפרית שהבטיחה לקחת אותנו ללב ים - וגם להחזיר אותנו בריאים ושלמים. ה"סאן דנסר" מוגדרת כסירת ספורט קרוז. היא מספיק גדולה כדי לשוט על פני שבעת ימים ולספק לנוסעיה שפע תענוגות, ובה בשעה היא מספיק קלילה וחזקה כדי להעניק חוויית שיט גם למרחקים קצרים ויציאות חפוזות לצורך "מילוי מצברים" - כפי שמגדירה זאת בעלת הסירה.

אנו יוצאים מהמעגן וסוזן מנווטת את רקדנית השמש הגדולה בין מאות היאכטות שעוגנות במרינה. מיד עם היציאה אל מחוץ לשובר הגלים, מסתבר לנו שהים לא ממש שקט. ברדיו קוראים לזה "גלי עד גבה גלי", אבל ה"סאן דנסר", כשמה, מרקדת על הגלים, חותכת אותם בקלות ועל הסיפון בקושי מרגישים משהו חריג. פה ושם נשבר גל גדול מול חרטומה הגאה ונתזי מים מלוחים מצליחים לרענן אותנו. רק שיקפוץ איזה בורי לסיפון ואנחנו מסודרים לצהריים. בזמן שהסירה שטה לה, אנחנו מתפנים לפתוח בקבוק בירה ולהביט מסביב במבט שכל כולו עיניים פעורות ולסת שמוטה, מנסים לעמוד על טיבם של האביזרים והפינוקים שלרגלנו, מצידנו ומעלינו.

אורכה של הסירה הוא 32.7 רגל (כעשרה מטרים או קצת פחות מאוטובוס ממוצע) ומשקלה היבש עומד על למעלה משבעה טונות. את כל האורך והמשקל הזה מניעים שני מנועי "מרקורי" אדירים ("מרקרוזר" 6.2 ליטר כל אחד) שמייצרים 640 כ"ס יחדיו. ברגע שנפרדים מהחוף נכנס לפעולה הגנרטור שמספק את כל צורכי החשמל של היאכטה המפוארת, וצרכים כאלו לא חסר, כפי שמיד תבינו; ה"סאן דנסר" יכולה להוביל בנוחות 15 נוסעים, ומתחת לסיפון שלה מתגלה חלל שינה ומחייה מפואר ומרווח שמכיל מטבח, שירותים, מקלחת, פינת אוכל, מיטה זוגית, ארונות בגדים, ובקיצור - כל מה שצריך כדי לחיות חיים נורמליים גם על גבי הגלים.

סוזן מספרת שיחד עם בעלה ושלושת ילדיהם, הם נוהגים לצאת כמעט כל סוף שבוע אל הים. תא המגורים מאפשר לחמישה אנשים לישון בו בנוחות. ישנו כמובן מזגן, ובנוסף ניתן למצוא שם מקרר, מכונה לקוביות קרח, מתקן למים קרים, מיקרוגל, כיריים חשמליות, שלושה כיורים, שתי מקלחות עם מים חמים/קרים ואסלת "ואקום-פלאש" כמו במטוסים. ב"אגף הבידור" ישנם על גבי היאכטה שני מכשירי טלוויזיה המחוברים ללוויין, מכשיר DVD ומערכת סאונד נפלאה מתוצרת "קלאריון" המחוברת לאינספור רמקולים בפנים ובחוץ שיכולים להפוך את הסיפון לרחבת ריקודים סוערת.

הים עולה עוד קצת, אבל ההגה אחוז היטב בידיה של סוזן ששמחה לספר לנו, בין גל לגל, על ההובי הזה שנקרא שיט: "מאז שאני זוכרת את עצמי היינו יוצאים לים. עוד כילדה, בטורונטו שבקנדה, כל סוף שבוע היינו יוצאים לאחד האגמים ושטים שם. כיום אנחנו מחזיקים את הסירה הזאת שמאפשרת לנו להתנתק מהכול ולצאת אל הים לכמה שעות או כמה ימים, לנקות את הראש ולמלא את המצברים הפיזיים והנפשיים שלנו.

הסירה היא עיסוק מצוין לשמירה על השפיות; משאירים הכול על החוף: את הצרות, העיסוקים והטרדות של היומיום ויוצאים אל המרחב הכחול, השקט והבודד. זה שילוב של הרפתקה עם רומנטיקה וגם הובי שמאפשר לחלוק ולחוות אותו עם החברים הקרובים. הרבה פעמים אנחנו מזמינים חברים ויוצאים איתם להפלגה, כמה בירות או יין טוב, אוכל משובח, מוזיקה ברקע, שמש מלמעלה והחיים מקבלים משמעות אחרת.

"כאשר עוסקים בתחביב או בעיסוק מסוים, תמיד רוצים ומנסים להעביר את התחושה אל החברים או הקרובים ולקוות שהם יבינו על מה ולמה כל ההתלהבות, אבל בשיט פשוט מזמינים אותם אל הסירה וכולם שותפים יחד בחוויה. האחזקה של הסירה פשוטה מאוד ולא דורשת יותר תשומת לב או עבודה מאשר המכונית המשפחתית. עולים, מניעים ויוצאים. גם חו"ל הופך להיות מאוד זמין ונגיש וכמה שעות של הפלגה ומגיעים לקפריסין כשמעבר לאופק מחכים איי יוון ומפרציהם הכחולים והמדהימים של טורקיה, איטליה או קרואטיה. לפעמים מספיק לעלות על הסיפון ולשתות כוס קפה כדי שכל היום ייראה אחרת גם בלי לצאת לים הפתוח, וגם הפלגה קצרה של שעה מספקת חוויות וריגושים שמאפשרים להירגע ולהסתכל אחרת על העולם", מסכמת סוזן את משנתה.

אנחנו שואלים אותה כמה זמן לוקח לסירה הזו להגיע לחופי איטליה, אבל היא לא מבינה את הרמז ומסובבת את ההגאים חזרה לכיוון החוף הישראלי. אחרי כמה שעות בים, על הכלי המדהים שתמורת כמיליון וחצי שקלים (לא כולל תוספות...) יכול להיות של כל אחד מאיתנו, אנחנו חוזרים אל המרינה כשהפעם יורם אוחז בהגה ומוביל את הכלי אל הרציף לעגינה. אנחנו מודים לסוזן על האירוח והחוויה ורצים חזרה לעבוד – אולי גם אנחנו נצליח לחסוך פעם ליאכטה משלנו...


*תודה מיוחדת לתומר ויורם מחברת "אמביל" על הסיוע והעזרה הרבה בהכנת הכתבה