פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      מנוע טורבינה ל...רובר?

      בשנת 1950 דיווחה כותרת זו בכל רחבי העולם על פיתוח חדש מבית רובר. האם הגיע הקץ למנוע הבעירה הפנימית?

      פיתוח סודי של מנועי טורבינת גז לשימוש עתידי במטוסים בתקופת מלחמת העולם השנייה הביא את חברת רובר בעזרתו של פרנק וויטלס - האדם שעל שמו רשום הפטנט של מנוע הסילון לנסות להגשים חלום ולבנות מנוע טורבינה, אך במקרה זה במכונית, ולא במטוס. בשנת 1946, תחת מעטה סודיות החל פיתוח מנוע הטורבינה. בשלב זה לחברת רובר היו ספקות רבים לגבי הסיכויים לשלב מנוע טורבינה במכונית לייצור סדרתי ומה יהיו המשאבים וההשקעה שתידרש, אך עם זאת, הקצתה את כל המשאבים הדרושים למחקר ולפיתוח.

      כידוע, בתהליכי פיתוח כלי-רכב חדש, השלב הקל ביותר הוא בחירת השם. רובר החליטו לקרוא למכונית העתיד T1, לשנים, נקראה המכונית בשם Jet 1 לאחר הצגתה לציבור בשנות החמישים. זו הייתה המכונית הראשונה אי פעם שנבנתה בתפיסה ובטכנולוגיה זו ובשלב זה הוחלט לבנותה כמכונית ניסיון בלבד ולא כמכונית לייצור סדרתי.

      במנועי טורבינת גז, כמעט ואין חלקים נעים בעלי תנועות משותפות, אלו מנועים ללא טלטולים ורעידות, זאת למרות עבודתם בטמפרטורות גבוהות ובמהירויות מסחררות. משמעות אופי הפעולה של מנועים אלו היא שימוש בחלקים יקרים ונדירים המתאימים למנועים אלו בלבד ובשל כך, עלויות ייצור ותחזוקה גבוהות. המשימה שהוטלה על מפתחי המכונית הייתה מציאת הנוסחה המשלבת בין עלויות סבירות לפיתוח המנוע והמכונית, לבין ביצועים המצופים ממנוע טורבינת גז.

      בשנת 1950 הגיע השלב הקריטי בו פותח המנוע על ידיי חברת רובר, בניהולם של פרנק בל וספנסר קינג. למעשה כבר בשנת 1947 פותח המנוע הראשוני אך שינויים ותקלות הביאו את רובר להכריז כי פתחו מנוע טורבינת גז למכונית רק בשנת 1950. הציבור והעיתונאים מיד הדביקו למכונית את הכינוי מכונית הסילון, כינוי שהיה שגוי בבסיסו שכן לא זרם הסילון היה זה שדחף קדימה את המכונית אלא טכנולוגיה הדומה לטכנולוגיית מנועי הטורבו-פרופ המוכרת גם היא מענף התעופה, אך במקרה זה הכוח המופק מועבר למוט המחובר לדיפרנציאל המניע את הגלגלים.

      במכונית הראשונה שיוצרה שולב מנוע בעל תפוקה של 100 כ"ס, זאת למרות שמנוע בעל הספק של 230 כ"ס היה כבר בשלבי פיתוח מתקדמים. המנוע ניזון מדלק קרוסין המיועד למטוסים, אך זול יחסית בגרסתו זו שהותאמה למכונית. המנוע היה למעשה מדחס צנטריפוגלי בעל מהירות סיבוב של עד 40,000 סיבובים לדקה שהביאו את התנועה הצירית של הטורבינה שלמהירות סיבוב של 26,000 סיבובים לדקה. למרות שלמנוע זה היו מצמד ובקרת מהירות עצמאית, היה צורך בשילוב תיבת הילוכים חיצונים בכדי לשלוט על העברת הכוח לגלגלים.

      בכדי לייצר את אב-הטיפוס, רובר השתמשה בשלדה ומכלולים של הרובר P4. אך להבדיל, מנוע הטורבינה גז מוקם בחלקה האחורי של המכונית, מעט לפני הסרן האחורי, כשתיבת הילוכים ממוקמת ביניהם, ללא קלאצ'.

      גוף בעל שתי דלתות ומבנה ייחודי הורכב על שלדתה של ה-P4 ולמעשה בכך הייתה רובר אחת מיצרניות הרכב הראשונות שמיקמו מנוע מרכזי במכונית כביש. עיצוב המכונית מלכתחילה לא היה אמור להיות קיצוני אלא עיצוב שיתאים לרוח המכונית ולא יסיט את הדגש מהעיקר במכונית זו, מנוע הטורבינת גז.

      נסיעת הבכורה של ה- Jet 1 הייתה בשנת 1950, אך שנתיים נוספות עברו עד שרובר שילבו לבסוף את המנוע בעל התפוקה של 230 כ"ס. במבחני מהירות הגיעה המכונית למהירות מרשימה של 245 קמ"ש בכביש המהיר ג'בקה אשר בבלגיה, כשספנסר קינג נוהג ביצירתו. צריכת הדלק הממוצעת הייתה כ-2 ק"מ לליטר. גרסאות נוספות נבנו ל- Jet, ובשלב זה היה ברור לחברת רובר כי אכן טמון פוטנציאל רב בהנעת מכונית כביש ע"י מנוע טורבינת גז, אך העדיפה בשלב זה להקצות את משאביה לפיתוח מכוניות אחרות. ה Jet 1 מעולם לא יוצרה בייצור סדרתי.

      ה-Jet 1 הוכיחה כי ייצור מכונית בעלת מנוע טורבינת גז הוא אכן אפשרי, אך לא בהכרח משתלם. מאז נסיעתה האחרונה ועד היום, נחה על משכבה בשלום ה- Jet 1 במוזיאון הטכנולוגיה של לונדון.