פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      פרויקט: חודש ללא מכונית

      קובי ליאני, עורך וואלה! רכב, ישאיר את המכונית בבית למשך חודש ימים ויצא לבדוק אם אפשר לחיות בלעדיה ביום-יום וכמה חוסכים

      בחודשים האחרונים, הבאנו לפניכם אינספור ידיעות וכתבות העוסקות במגמה הירוקה המתעוררת מסביב לעולם. יצרניות הרכב מתחילות לייצר יותר ויותר מכוניות ידידותיות לסביבה וגם במדינתנו הקטנה, קמו ארגונים רבים העוסקים באופן כזה או אחר בהגנה על הסביבה, עידוד הפחתת השימוש ברכב וכיוצא בזה. ארגונים כמו עמותת אדם טבע ודין, תחבורה היום ומחר וישראל בשביל האופניים.

      אולם, למרות האזכור התקשורתי התכוף והפעילות הקדחתנית והמאומצת של ארגונים אלה, המודעות והאחריות הציבורית עדיין לא חלחלה עמוק מספיק. למען האמת, אפילו אני לא מיהרתי להשתכנע שבשינויים קטנים בחיים שלנו, אפשר להשיג המון, גם באופן אישי וגם כחברה. אבל הזמן עשה את שלו והעיסוק בנושאים אלו עורר בי מחשבות חדשות שאפשר לפחות לנסות. אז לכבוד השנה החדשה החלטתי לקום ולעשות מעשה. לא רק למחזר את בקבוקי הפלסטיק הריקים ועיתוני היום המדכאים, אלא לעשות את הקשה מכל עבורי – להימנע כליל משימוש ברכבי הפרטי לצרכים יומיומיים.

      מה-1 בינואר ועד 1 בפברואר

      כן, קראתם נכון. החל מה-1 בינואר 2008, אני מתכנן להימנע לחלוטין משימוש במכוניתי הפרטית על בסיס יום-יומי ולבדוק אם ניתן להחליפה באלטרנטיבות יעילות וידידותיות יותר לסביבה כמו רכיבה על אופניים ושימוש בתחבורה ציבורית. ולא, רשיון הנהיגה שלי לא נשלל והרכב לא עוקל למקרה שתהיתם.

      זהו ויתור משמעותי מאוד עבורי שכן עולם הרכב, מלבד היותו מקור הפרנסה שלי, המכוניות והנהיגה בכלל היו ללא ספק האהבה הראשונה שלי במשך שנים ארוכות וקשר שכזה יצר התמכרות חזקה מאין כמוה. אולם, דווקא בגלל עוצמתו של קשר זה, התחזק בי הדחף לנסות לנתק את חבל התבור המוטורי, לפחות בשלב היומיומי.

      וכעת, לשם הפרויקט המחייב שבסופו תושכב המכונית בחניית הבית לפחות עד ה-1 בפברואר, רכשתי מכספי זוג אופניים משומשים מיד שנייה כדי שאוכל לשמור על רמת תקציב שפויה (כ-1,000 שקלים יקנו לכם זוג אופניים טובים שמספיקים כמעט לכל המשימות האורבניות) וכן ציוד רכיבה חיוני כמו קסדה, כפפות, מנעול חניה וכמובן פנסים קדמי ואחורי כדי שאוכל לראות ולהראות בדרכי בשעות החשיכה. מדי יום, חמישה ימים בשבוע אני אמור לגמוא מרחק של כ-13 קילומטרים במסלול הלוך וחזור מהבית אל העבודה, וזאת עוד לפני הוספת מרחקים נוספים אשר ינבעו מהצורך להגיע אל פגישות מחוץ למשרד וכדומה.

      מה שלא הורג, מחשל

      שלא תטעו, אין לי אשליות. ברור לי היטב כי מדובר כאן במשימה לא קלה, בייחוד עבור מי שבילה יותר מעשור מול מסך מחשב על כיסא משרדי מפנק, עם ארוחות קבועות וללא פעילות גופנית ראויה לציון. בימים בהם הרכיבה תהיה בלתי אפשרית כתוצאה מגשמים וכדומה, אעשה שימוש בתחבורה הציבורית העומדת לרשות תושבי גוש דן, כך שגם היא תעמוד למבחן.

      אבל למרות הקושי הצפוי ואולי גם בזכותו, העידוד שהתקבל מהחברים ובעיקר מארגוני הסביבה שהוזכרו לעיל רק הוסיפו לדחיפה. עכשיו, כל שנשאר זה לחבוש את הקסדה ולדווש כל עוד הרגליים מאפשרות. אנו נוסיף לעדכן מספר פעמים אודות ההתקדמות במהלך החודש הקרוב על הכסף שנחסך, הפגיעה שנמנעה מהסביבה ואולי גם על הכרס שקטנה.

      אז מה דעתכם, יש חיים אחרי המכונית?