שבוע ראשון: מעייף, אך מהנה

כן, כבר עבר שבוע. שבוע שבו המכונית חונה והאופניים נעשו לכלי התחבורה הראשי שלי. קל זה לא היה, אם להזכיר לכם את הכתבה הקודמת: שרירים תפוסים, כאבי הסתגלות לרכיבה ומה לא. אולם, בפה מלא אני יכול לומר שכעת, שבוע אחרי התחלת הפרויקט המתיש, אני נהנה מכל רגע. הכושר מתחיל אט אט להיבנות, הרגליים מתחזקות, הצטיידתי בנגן זעיר שמפציץ מוזיקה קצבית ומעוררת מוטיבציה לאוזניי כך שאפילו אפשר לדבר על התמכרות קלה לאדרנלין שברכיבה. אני כל כך נהנה, שממש מבאס אותי לקום לבוקר גשום שלא מאפשר רכיבה.

אז מה החלופה? תחבורה ציבורית כמובן. מצד אחד, לפי כל הנתונים הסטטיסטיים, רובכם כבר שנים שלא נסעתם באוטובוס ודומיו ומצד שני, בהחלט ניתן להבין אתכם. רק היום הכביר שר התחבורה שאול מופז במילים אודות חשיבותה של תחבורה ציבורית יעילה, בטוחה וזמינה, אבל לצערי המציאות עדיין רחוקה שנות אור מאידיליה זו.

באחד מימי השבוע הגשומים, לאחר בירור מעמיק באתר "דן" מצאתי את קוי האוטובוס הרלוונטיים עבורי המגיעים ממקום מגורי אל העבודה ובחזרה, אך למרות שמדובר בקווים ש"אמורים" להופיע אחת ל-15 דקות בשעות העומס, מצאתי את עצמי ממתין יותר מחצי שעה בתחנת האוטובוס. וכאשר זה אכן הגיע, הוא היה דחוק ועמוס עד כדי כך שאת מרבית הנסיעה ביליתי בעמידה ממש על החלון הקדמי של הנהג.

גם בבוקר הגשום של המחרת נאלצתי להשאיר את האופניים בביתי ולבחור שוב בתחבורה הציבורית, אולם גם הפעם נאלצתי להמתין ארוכות בתחנה וגם הפעם הוא היה גדוש בנוסעים. האם אי פעם יזדמן לי מושב פנוי בקו זה?

היומיים שחלפו ללא האופניים ממש גרמו לי להתגעגע. אולם, כנראה שלא רק לי, שכן, כמו שחלקכם הזהיר אותי בעבר, במהלך הסופ"ש האופניים שלי שרדו את ניסיון הגניבה הראשון. אותו חומד נתעב, ניסה לגרום לי לסיים את פרויקט הרכיבה מוקדם הרבה מהצפוי. ככל הנראה, בעזרת מכות פטיש חזקות, הוא ניסה לשבור את אחד משני המנעולים. למזלנו, מנעול ה'קריפטונייט' היה חזק מדי אפילו עבור הפטיש שלו, ומנעול הכבל שחובר גם אל המושב החדש שהותקן רק ימים אחדים קודם דאג שזה לא יילקח ממני והגנב נאלץ ככל הנראה לוותר על אופני. אני רק מקווה שזה לא ישוב לסיים את מלאכתו.

אולם שוב לא כאן תמו החוויות: דווקא הבוקר, בו שמש נעימה טיפסה אל השמיים ועוררה בי מחדש את החשק לרכוב, שוב לא יכולתי להשתמש באופני כדי להגיע אל המשרד. אחד מדיירי הבניין המשותף בו אני מתגורר, ככל הנראה לא אהב את העובדה שאופני השכנים כולל אלו שלי, חונות בלילות בלובי הבניין וזה, כאות מחאה, בחר לרוקן לי את האוויר מהצמיגים. ממש מתסכל. עכשיו בפק"ל האופניים שלי ניתן למצוא גם משאבת ניפוח קטנה.

אז מה נשאר? לחזור למשוואות. בשבוע שחלף, רכבי הפרטי היה מספיק לגמוא כמעט מכל דלק שלם בעלות של כ-300 שקלים. רכבי פולט בממוצע כ-220 גרם CO2 לק"מ משמע, בשבוע זה חסכתי לכדור הארץ כ-63 ק"ג של CO2 להתמודד עמו. וכמה זה עלה לי? נכון לרגע זה, נקודת ההשוואה עדיין רחוקה שכן עלויות רכישת האופניים, המושב, הכיסא והדוושות, עדיין מטות לרעתן את המשוואה.