זכות קיום

לפני קצת יותר מ-5 שנים, בשנת 2002 הציגה פורשה את אחת המכוניות השנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה של החברה – רכב שטח מגודל אשר חולק פלטפורמה עם הטוארג של פולקסווגן, השתמש במרבית מכלליו ואף עשה שימוש לא מאוד מוצלח בחזיתה של ה-911 האגדית. "חילול הקודש" זעקו כותרות העיתונים המוטוריים, אבל הקאיין שהצליח להימכר בכמויות נאות מסביב לעולם ובעיקר בארה"ב, הוכיח שאין יותר פרות מוטוריות קדושות שאי אפשר לשחוט. כשיש ביקוש מצד הלקוחות, כולם יסגדו לצלילו של הכסף. לא כך לדעתכם? נסו להתווכח עם תזרימי המזומנים האדירים שהביא הקאיין לפורשה, כסף שהיה חסר מאוד בקופה.

אז נכון, הקאיין עד שנת 2007 לא הדהים אותנו. הוא לבטח לא היה הרכב היפה ביותר בכביש או בשטח לצורך העניין, הוא היה די חלש בגרסת הפתיחה וגם היה יקר להחריד. אבל כעת, לאחר עדכון אמצע החיים שעבר, על מרבית הריג'קטים אפשר לסמן V, מלבד המחיר.

הניסיון לבצע הכלאה בין חזית ה-991 (דור ה-996) לבין הקאיין גרם לו להראות ממש משונה וכאמור, לא נאה במיוחד. אולם, לאחר מתיחת הפנים, מחלקת העיצוב של פורשה העניקה לקאיין חזית מרשימה במיוחד עם פגוש קדמי שנבנה במיוחד עבורו, יחידות תאורה חדשות והמון אופי. מאחור מצאנו פגוש חדש שבתחתיתו מותקן דיפיוזר לשיפור זרימת האוויר מתחת לרכב וכן יחידות תאורת 'לד' חדשות.

בתא הנוסעים ישנו דשבורד מחודש ובעיקר לוח מחוונים ראוי יותר למכונית פורשה. כצפוי, פורשה לא מאכזבים בכל הקשור לאיכות החומרים והרכבתם. הדשבורד בגרסת הבסיס אינו עוטה עור, אלא לובש מרקם מחוספס שגורם לו פשוט להראות מצוין. ואם כבר ברושם עסקינן, מושבי העור החובקים, המרחב הגדול בקבינה וסמל פורשה הנישא על גלגל ההגה המשולש יסייעו לכם רבות ביצירת האווירה הנכונה.

אם ישנו מדד שלפיו תקום או תיפול מכונית ספורט, בייחוד אם שם משפחתה הוא פורשה, הרי זהו מדד ההתנהגות. בכל מכוניות פורשה באשר הן, תמיד ניכרה ההשתדלות להעניק להן התנהגות כביש חסרת פשרות. אם זה על ידי מתלים מעולים, שלדה חדה והיגוי מענג. אבל מה עושים כאשר אלו לא תמיד הולכים עם הדרישות הפיזיקליות השונות שבין מכונית כביש לרכב שטח? מנסים בכל אופן.

אז כן, גם כאן ניכרת ההשתדלות של פורשה להפיק את המרב והמיטב מהגוף הגדול. מצד אחד, מנוע ה-3.2 ליטר הקודם פינה את מקומו לחדש בנפח 3.6 ליטר ולו 290 סוסים והמתלים מציעים 3 אפשרויות ריסון, אבל ההגה עדיין מרגיש מעט לא מחובר ולא מתקשר. הקאיין שהגיע אלינו צויד בבקרת מתלים אלקטרונית אשר מאפשרת לנהג לבחור בין שלושה מצבים: נוחות, רגיל וספורט וכל אחד מהם מקשיח במעט את פעולת המתלים.

במצב הנוחות וה'רגיל', הקאיין מתחיל את הנסיעה בנינוחות בהילוך שני בתיבה ובעיר ועל גבי האוטוסטרדה הוא משתדל לבודד את הנוסעים מהדרך. אל תצפו להעלמת השיבושים בסגנון סיטרואני, אבל גם כך הנוחות טובה מאוד. מצב הספורט הוא סיפור אחר לגמרי. לחיצה על מתג זה תקשיח את המתלים ותנמיך את המרכב, ההגה יעשה כבד מעט יותר והמנוע ירגיש עצבני בהרבה, כולל התחלת נסיעה בהילוך הראשון הקצר. במצב זה, יחד עם האחיזה הגבוהה ובעזרת בקרות היציבות, הקאיין מצליח להיות מהיר למדי בכביש ההררי המפותל.

אז קרוב לוודאי שאינם יכולים להרשות לעצמכם אחד כזה. אולם, אם בכל זאת תתעקשו, תגלו כי גרסת הבסיס של הקאיין תדרוש מכם הוצאה של 549 אלף שקל, לפני תוספות – ויש הרבה מהן. רכב המבחן עולה כ-כ-680 אלף שקל. מצד אחד, ניתן להתנחם מהעובדה שמדובר בדיוק במחצית המחיר של גרסת הטורבו של הקאיין, אך מצד שני, במחיר זה ישנן אופציות נוספות רבות מאוד, כולל הקאיימן הספורטיבית, גם אם היא מיועדת לכביש ולשני נוסעים בלבד. מצד שלישי, ספק אם ישנה עוד מכונית בסדר גודל זה שתעניק לכם 'אפקט הגעה' שכזה.

מאת: רני פלג, אתר השטח הישראלי

שני דברים צריך לעשות לפני שלוקחים פורשה קאיין למבחן בשטח. האחד הוא התגברות על המחסום הפסיכולוגי, אשר משתק את הבוחן ומונע ממנו להתייחס עניינית לרכב שעולה יותר מחצי מיליון שקלים. התגברתי. השני הוא להתעלם מחילול הקודש המזוויע המעורב בלקיחת החרטום של ה-911 האלוהית והשתלתו הבוטה על גבי פולקסווגן טוארג שקיבל זנב מעוצב יותר (ולא לשם היופי שבדבר). על זה כבר היה לי הרבה יותר קשה להתגבר, אז אסכם בקצרה. פורשה צריכה לנסוע על כביש. נקודה.

ובכל זאת? קאיין הוא מזן הרובוטריקים לעשירים, אשר יכולים להרשות לעצמם כל דבר ואשר מצפים מהמוצר שהם קונים להיות טוב בכל דבר. אז בכביש הקאיין הזה נוסע כמו שאף SUV לא נוסע. ובשטח? טוב, אפשר לומר שהיכולת גבוהה, השאלה היא אם יש את הרצון לנצלה. מרווח הגחון גבוה מאוד, בוודאי בתנועה איטית, אבל עדיין יש חרטום ארוך ופגיע שממש מת לנגוח בערימת החול אותה אתם משתוקקים לתקוף. יש LOW נמוך, אבל אף אחד לא ממש רצה שתשתמשו בו, לכן הוא מופעל על ידי אותו כפתור שנועל את הדיפרנציאל האורכי וקצת מעצבן להשתמש בו, משום שלא בכל ירידה לשטח נרצה לשלב LOW.

יש גם בקרת משיכה, אבל היא קצת אנמית בהשוואה למערכות בנות זמננו, מה שמחזק את החשד שאנשי פורשה לא ממש התכוונו שמישהו ירד עם סמל הסטטוס הזה אל מעבר לאספלט. מצד שני, בקרת היציבות ניתנת אשכרה לניתוק, מה שמאפשר תנועה בחול, בעזרת המנוע השמיימי והמתלים הקשיחים. אבל עדיין איזשהו מחשב ינסה בכל כוחו לחנוק לכם את המנוע, אם משהו – אללה יודע מה - לא מצא חן בעיניו האלקטרוניות. וכמובן צריך לזכור כי לא משנה כמה סוסים וכמה גיזמואים אלקטרוניים יש מתחת לשמלה, עדיין זה יהיה בלתי אפשרי לנוע בשטח עם צמיגי כביש שכל אחד מהם עולה יותר מהמשכורת הממוצעת במשק.

הייתי מבקש מפורשה להפסיק ולחלל את המותג עם SUV מגושם, אבל מה לעשות, אפילו יצרנית הרכב המצליחה מכולן צריכה להתפרנס ממשהו. אז אני יכול, כמו פולני טוב, להמשיך ולעשות פרצופים של חוסר שביעות רצון. לא אהבתי את הקאיין. באמת. הוא מנופח מדי, מופרך מדי. יש יכולת, אבל אי אפשר באמת לנצל אותה. וזה עוד לפני שדיברנו על המחיר, אשר בו אפשר לקנות שני סיקסים, שני דיפנדרים - סתם כך, לשם האיזון – טרקטורון, אופנוע ים, אופנוע שטח ראוי לשמו, מסך LCD 101 אינץ' (כדי לראות סרטי נוסטלגיה מהדקאר שאבד לעד), קטנוע לסידורים ואולי גם איזה דיסקברי 3 כדי שיהיה עם מה לנסוע לסופר.