נפגשים באמצע הדרך

אחחח... מזג האוויר הקר הזה הוא פשוט תענוג. אם הייתה ברשותכם או נמצאת בבעלותכם מכונית בעלת נטיות ספורטיביות, אתם וודאי מבינים על מה אני מדבר. האוויר הקר על גבול המקפיא גורם למכוניות להרגיש פשוט נפלא. המנוע פתאום לא מתאמץ לנשום מלא הצילינדרים והאינטרקולר (אם מכוניתכם מונשמת בעזרתו של מגדש טורבו) דוחס את האוויר טוב טוב ומצליח לשחרר מהמנוע עוד כמה סוסים. כבר אמרתי, תענוג.

אבל לא, לא התפתיתי, למרות הגעגועים לישיבה מאחורי ההגה בדיוק בעונה המתאימה, כי לא רק המכונית מרגישה בה טוב אלא גם אני אי שם ממרומי הכידון. "איך יתכן, הרי כולם מנוזלים" ודאי תשאלו והאמת, גם אני די מנוזל, אבל דקות אחרי שהרגליים מתחילות להתרוצץ בתנועות מעגליות על הפדלים, אף תרסיס לאף לא מצליח לפתוח כך את הנחיריים. פתאום, לא צינון ולא נעליים. רק נשימה סדירה של אוויר קר ופליטה של אדי נשימה חמים. אהה... וגם אין ממש זיעה. שוב תענוג.

"בשבוע הראשון יהיה לך קשה, אבל בשני בטוח תישבר" כך התערב חבר ילדות קרוב. ובאמת, כמו שכבר סיפרתי, כ-70 קילומטרים שבועיים לאדם נטול כושר גופני היו קשים מאוד, אבל השבוע השני היה רחוק שנות אור מרצון לפרוש מהפרויקט המחייב שלקחתי על עצמי. באחת ההזדמנויות עוד הספקתי לנפנף בפני זוגתי שתחיה בצמד שרירי תאומים קשיחים וחדשים שכבר הספקתי לשכוח שהם קיימים. אז ידידי, אני שמח לבשר לך שהפסדת. השבוע השני חלף ואני עדיין מתנייד על שני גלגלים.

אבל למען האמת, לא העייפות או הגשם הם אלה שכמעט הורידו אותי מהאופניים. זו הייתה נהגת. בלי שום כוונה לפגוע במין היפה, בטח לא זה הנוהג כי גם לגברים זה עלול לקרות, אבל אחת מהן, ודווקא די יפה, שבחרה משום מה להשלים קוי איפור וסומק בזמן נהיגה, ממש כשהיא חוצה צומת באור אדום וממש כשאני נמצא על מעבר החצייה, כמעט ושיגרה אותי לחלל.

קשה לתאר את התחושה. פחד. פשוט פחד טהור ומזוקק כמו שלא הרגשתי מעולם. כשנגמרה החריקה הצורמנית והרכב נעצר כחצי מטר ממני, לא הצלחתי לזוז ממקומי. כל שריר בי התקשה, הלב דהר על 400 והפנים שלי היו חיוורים כמו מסמך ה-WORD הזה עליו אני מעלה את חוויותיי. רק עכשיו הבנתי את המהות והסיבה לסטיקר הישן שראיתי פעם על מכוניות – "יש חיים בשוליים. אל תדרסו אותם". ועוד דבר, בבקשה, אל תתאפרו בזמן נהיגה. בעצם, אל תעשו דבר מלבד הנהיגה, בזמן הנהיגה.

ברגע זה אני יכול להישבע לכם שעכשיו אני מאמין שגם למכוניות יש רגשות. ולא סתם רגשות, אלא אפילו יצר נקמה. המכוניות הפרטיות שלי תמיד זכו ליחס מועדף. כל רחש קטן הוביל אותן למוסך לדיאגנוזה מקיפה, כדי להקדים ולמנוע נזקים. אבל עוד אז לא קישרתי מדוע דווקא כשמגיעים למוסך, כל הרעשים נעלמים. האם המכונית מפחדת מהמכונאי כמו שילד מפחד מרופא השיניים? בוודאי שלא. הרי זו מכונה, ולמכונה אין רגשות.

אבל ההנחה הזו השתנתה בסופ"ש האחרון. בסופ"ש שבו החלטתי שאפשר לשבור את ההתנזרות ולצאת עם המשפחה הקטנה לשעה ברוטו של נסיעה, כדי שכולנו ננשום קצת אוויר ואולי גם נתפוס איזה ג'חנון אצל אחותי (אבל אתה מרוקאי לא?! י.א). אבל למכונית היו תוכניות אחרות. 5 קילומטרים בלבד לאחר היציאה מגוש דן, נורה אדומה הבליחה בלוח המחוונים בליווי התראה קולית שלא משתמעת לשתי פנים – היא מתחממת.

היא כל כך התחממה מעצבים שאת הנסיעה לא יכולנו להמשיך. למזלנו, חבר מכונאי היה בסביבה והחילוץ לא אחר לבוא (גבי, תודה). ובעצם, גם חשבון התיקון שעמד על רק קצת פחות מ-4,000 שקל על כל כך הרבה רכיבים שהחליטו כולם באופן מופתי, להרים ידיים. נו, תקראו לזה מקריות. אני עדיין חושב שהיא כועסת עלי על שהפקרתי אותה.

אז נכון, ההוצאה הזו חורגת מהנורמה ושוברת לגמרי את גרף השונות וסטיית התקן. אך במקביל, האופניים לא עלו לי השבוע ולו שקל בודד. להיפך, רק חסכו ותרמו עוד קצת לכושר הנבנה. ובכן, גם השבוע נחסך מכל דלק מלא בעלות של כ-300 שקלים ו-62 ק"ג נוספים של CO2 מהסביבה כך שעד כה "הרווחתי" כ-600 שקלים וכ-124 ק"ג בממוצע של CO2 – כמות אשר כדי לאזנה עם הסביבה, היה עלי לנטוע 6 עצים.