דעה: כוננות ספיגת דוחות

חייבים לעשות לזה סוף, לקסאמים בשדרות, לשחיטות השלטונית, להרוגים בתאונות הדרכים ולעוד כמה מועקות לאומיות. נגד הקסאמים יש פתרונות תיאורטיים כמו תותחי לייזר, טילים נגד טילים ומיגון לבתים, ונגד חברי הכנסת שהעזו לדחוף את ידם החלקלקה לקופה עומד איום הסורגים, אבל מה עושים עם הרוגי התאונות? כאן כנראה אבדה דרכנו וכשהדרך אובדת ובהעדר יד חכמה מכוונת, כל האמצעים להשגת המטרה, קדושים.

הנה, ראו לדוגמה את מבצע האכיפה שעומד לשטוף את המדינה הסוערת שלנו בחודש הקרוב כמו צונאמי. רק לפני שלושה חודשים, שר התחבורה שאול מופז הכריז קבל עם ותקשורת, כשכולו מדושן עונג, כי עלה בידו להוריד את מספר ההרוגים בשנת 2007 לעומת 2006. כיפק היי. אבל מה, שנת 2008 וקיללותיה באו עלינו עם גשם של הרוגים בכבישים וכמו בעזה, עכשיו תורנו, תושבי המדינה לחוות על בשרנו סיכול ממוקד של משטרת התנועה.

ראש אגף התנועה, ניצב אבי בן חמו הגיע למסקנה המלומדת, החליט וקבע (שוב כמו קודמיו שנכשלו) שאם רוצים להוריד את מספר ההרוגים יש לצאת למבצע רחב היקף שיוריד את מספר התאונות. האם סוף סוף אפשר יהיה לאפסן את הקדיש, או שאולי שמחתו של ראש אגף התנועה במשטרה מוגזמת כרגיל?

כולנו מסכימים שאת נגע התאונות יש לחסל, אבל האם מבצע אכיפה הוא הדרך? האם "דוחות איכות" יביאו שלום בכבישים? האם בכלל ניתן להגשים מטרה שכזו כבר בדור הנוכחי? בכלל לא בטוח. ומדוע לא? כי בתוך עמנו אנו חיים ואנו, שמוגדרים על ידי מקבלי ההחלטות כ"גורם האנושי", רוצים להגיע הביתה בכל מחיר גם אם הוא חיינו שלנו.

אף דו"ח, כבד ככל שיהיה לא יצליח לעקור מהשורש את חוסר הסובלנות שלנו כלפי עצמנו, לפחות לא ליותר מיום אחד. הרי מה כבר לא ניסו עלינו? מבצעי אכיפה נרחבים, מכשירי אכיפה אלקטרוניים, החרמת כלי רכב, הכבדת שיטת הניקוד ואפילו צייד של נהגים בעלי הרשעות רבות קודמות. אבל מה, אף דבר לא עזר. אף אחד מאתנו לא רוצה לסיים את חייו על הכביש ואף אמצעי או שיטה שהוזכרו לא מנעו וימנעו מאותו נהג, אב לשני ילדים שרק רצה להגיע לעבודה בזמן מלדרוס את הסבתא הזקנה על מעבר החצייה. אז מה כן השיגו כל ניסיונות העבר? עליה מטאורית בהכנסות מדוחות לקופת המדינה ועוד כמה כותרות בעיתונים. וההרוגים? אלו עדיין נספרים.

המפתח נמצא בדור הצעיר, זה שעוד לא התקלקל על כבישי ישראל. אם נחנך את הילדים של היום, הם יהפכו לנהגים המתורבתים של המחר. אולם, בעוד אנו כותבים את שורות אלה, אנו מתקשים להאמין כי יום אחד נצליח במשימה זו. וחשוב לזכור שהרי אף אחד ממקבלי ההחלטות לא מוכן לנסות משהו חדשני, כזה שיניב פרות בקדנציה של מישהו אחר.

ובפניה מעט יותר אישית לקוקדוקי המשטרה, אולי במקום לשלוח את פקודיכם בסערה אל הנהגים, שלחו אותם לקורס ביחסי אנוש והזכירו להם שתפקידם הוא בראש ובראשונה "לשרת ולהגן" על הציבור. זה יחדש את אמון הציבור במערכת, יסייע בפיתוח רגשות כבוד והערכה לכחולי המדים ובתורו גם יוליד תרבות חדשה. טובה יותר. כבוד הדדי הופך אנשים בודדים לגוף מאוחד, כזה שהעזרה בו ושיתוף הפעולה עוזרים להשיג מטרה משותפת – צמצום ההרוגים בכבישים במקרה שלנו. לא עוד חיתוכים, אי שימוש באיתותים, נהיגה בשכרות או מעבר ברמזור אדום. וכדאי להתחיל היום בכדי שהדור הבא יתחיל את השינוי.