טעמה המר של הנקמה

יצרניות הרכב האמריקניות נמצאות בבוץ עמוק. אפילו יותר מזה שאנחנו היינו שקועים בו בלבנון. כבר שנים רבות שבשורות התחתונות של המאזנים הכלכליים הן רואות בעיקר את הסימן מינוס ובגדול. רק לאחרונה פרסמה GM הענקית כי שנת 2007 הסתיימה בהפסדי עתק של 39 מיליארד דולר ואם להוסיף חטא על פשע, גם המטבע האמריקני שווה פחות מהנייר עליו הוא מודפס.

מבחינת קרייזלר, העניינים נראים אפילו רע יותר. כבר משנות ה-70, החברה נמצאת על סף המצוק ואלמלא סיוע ממשלתי שמגיע אחת לכמה שנים, היא כבר מזמן הייתה נכנעת לכוחות השוק ונעלמת בהיסטוריה המוטורית של העולם. לא מזמן, גם מרצדס הגרמנית משכה את ידה (וארנקה) מאיחוד החברות 'דיימלר-קרייזלר' אחרי שקצה נפשה בניסיון הבלתי צליח לכסות את גירעונות הענק של השותפה האמריקנית ולהביאה למעמד כל שהו בתעשיית הרכב העולמית.

קרייזלר נותרה לבדה במערכה ופרפורי הגסיסה נראים בכל פינה. חטיבת השיפורים 'מופאר' נסגרה, עשרות אלפי עובדים נשלחו הביתה וגם הבנקים לוחצים. התוצאה הישירה היא ירידה מבהילה ביכולת של החברה להשקיע בפיתוח וייצור דגמי רכב חדשים והדודג' אוונג'ר (נוקמת בתרגום חופשי) מתגלה ככזו שתצליח לכל היותר לנקום בעצמה.

פעם, מזמן, לפני שלושים שנה ויותר, השם דודג' היה מזוהה מאוד עם מכוניות השרירים האמריקניות, בתקופה בה השתוללה מלחמת הסמ"קים והסוסים בין היצרניות הגדולות. האמריקנים למדו לאהוב את המבנה העצום ואת הקווים השריריים של אותן מכוניות פרה-היסטוריות, עיצוב שדי נשחק עם השנים. לכן, מתוך ניסיון למצוא חן, דודג' ניסו לתת לאוונג'ר כמה מאותם סממני שרירים בתיבול מודרני של האלף השלישי.

התוצאה, כפי שניתן לראות בתמונות היא עניין גמור של טעם. הגריל ענק ועשיר בכרום, הכנפיים תפוחות, הגג ניצב נמוך מעל לדלתות ובתחתית קורת C האחורית ישנן תפיחות כתפיים מוחשיות. הכל כדי להראות נוכחות על האספלט. האם זה הצליח? אפשר לומר שכן.

זוכרים את המשבר הכלכלי עליו דיברנו בפתיחה? אז תא הנוסעים של האוונג'ר הוא המקום הראשון בו ניתן להבחין מהיכן נגרעו הדולרים של הפיתוח. מחד, הקבינה של האוונג'ר נראית מרווחת למדי, גם מלפנים וגם מאחור, אבל לצערנו, זו נקודת האור היחידה שמצאנו בה.

זאת משום שבשניה אחרי שמניחים את התחת על המושבים, מגלים עד כמה פשוט וספרטני נראה תא הנוסעים. קילוגרמים על קילוגרמים של פלסטיק קשה וזול מקיף מסביב ולא הצלחנו למצוא אף יריעת בד להתנחם בה. חלקי הפלסטיק הרבים נראים כאילו הונחו ברישול ובחופזה זה לצד זה וכל נקישה על הדשבורד מניבה צליל חלול מאכזב.

למען האמת, כבר שנים שהורגלנו (וטוב שכך) לחשוב שמכוניות גרועות נעלמו מהעולם בתהליך האבולוציוני, אבל האוונג'ר נופלת בעל כורחה לרמות איכות וגימור שמתאימות ליצרניות רכב אסיאתיות של תחילת שנות התשעים וחבל מאוד. אפילו העור שעל מושבי גרסת ה-SXT הבכירה נראה כלל לא מזמין לישיבה וגאדג'טים כמו מקרר לפחיות או מחמם כוסות בין המושבים לא מצליחים לשמש כעלה תאנה עבורה.

בשנה החולפת, בה פגשנו את הדור החדש של כמה מהאמריקניות, כבר התחלנו להאמין שסוף סוף ההבנה שצריך להקנות למכונית גם יכולות כביש טובות חלחלה אל היצרניות, אבל שוב המציאות טפחה על פני הדודג' הזו. שיוט באוטוסטרדה התגלה כנוח יחסית, אבל מתליה הרכים של האוונג'ר ממש מתקשים לטפל באספלט לא מושלם. ריסון המהמורות לקוי ומלבד האיום להתרסק על כל בור ובור, גם נדנודים מיותרים וכמעט בלתי פוסקים תוקפים את הנוסעים.

גם בידוד הרעשים לא מושלם. כל העת ובעיקר כשעולה מהירות הנסיעה, רעשי רוח, מנוע וצמיגים אופפים את הנוסעים ולא מרפים. כאן ככל הנראה הגורם הוא חיסכון עצוב בחומרי בידוד ואקוסטיקה.

אם כבר הזכרנו את המנוע, האוונג'ר מגיעה לישראל כשבחזיתה שוכן מנוע בנזין בנפח 2.4 ליטר, זה מוכר לנו כבר מיונדאי סונטה ותפוקתו עומדת על 170 כ"ס ב-6,000 סל"ד ו-22.4 קג"מ ב-4,500 סל"ד. נתונים לא רעים, אבל בפועל, כאשר מנוע זה משולב אל תיבת הילוכים ארכאית עם 4 הילוכים בלבד, שום דבר משכנע לא נמצא. אפילו רמיסת הדוושה הימנית מניבה תגובה אנמית משהו וגם שאונו הגובר של המנוע במעלה הסל"ד מוציא את החשק להמריצו. והתיבה? רחוקה מלסייע במיצוי הקצת שיש למנוע להציע, עם יחסי העברה ארוכים מאוד וחורים גדולים בין ההילוכים.

וההתנהגות? אל תצפו לגדולות ונצורות. האוונג'ר מצליחה להגיע מכאן לשם ולא יותר מכך. אין רגש, אין דרמה, אין כלום. גלגל ההגה הגדול לא מעביר שום תחושה מלבד בצקיות מרגיזה וגם חדות אין בו. הוא עושה ממש את המינימום – מפנה את המכונית לאן שביקשתם וגם זה רק אם לא באמת התגרתם בו. את חבילת הבינוניות מינוס חותמים בלמים ספוגיים וחסרי נשיכה החלטית שנוסף על הכל, גם נוטים להתחמם מוקדם מהצפוי ולאבד רבות מיכולתם להאט את האוונג'ר.

בוודאי שלא. האוונג'ר מכוונת בישראל לתקיפה ישירה מול המשפחתיות הגדולות כמו המאזדה 6, פורד מונדאו, הונדה אקורד ואחרות, אבל לטעמנו הסיכוי שהיא תצליח להביס מישהי מהן, קלוש. בטח כשתג המחיר שלה רק מתחיל ב-170 אלף שקל לגרסת הכניסה ו-180 אלף לגרסתה המאובזרת.

הרבה מילים טובות לא היו לנו כאן, אבל באמת שלא החמרנו איתה. האוונג'ר החדשה פשוט לא עומדת בסטנדרטים המודרניים ומעלה שאלה קשה של תמורה למחיר ובכלל לקיומה של מכונית ברמת איכות שכזו. לא זו הדרך בה תוכל קרייזלר, חברת האם של דודג' לשקם את עצמה כלכלית.