ניקוי חול לנשמה

צילום וידאו: עמיר שר
עריכה: אילן אשל, אתר השטח הישראלי

למרות כל הצרות, ישראל היא אחלה של מדינה. אבל מי שגר בגוש דן או בכל אחת מהערים הגדולות, עלול לשכוח שאנו חיים בעצם בתוך גושי בטון ואספלט ושאיפה שהו בסביבה הקרובה אלינו ישנם עדיין מקומות מדהימים, ריקים מאנשים, שרק מחכים שמישהו יבוא ויאסוף משם חוויות.

מקומות כאלה למכביר מצאתי בירדן, בזמן שהצטרפתי אל מסע הטרקטורונים הראשון מסוגו אל המדינה ההאשמית. למען האמת, בתחילה, די חששתי. אתם יודעים, הדברים השגרתיים שקשורים בעיקר לביקור במדינה ערבית ועוד דווקא בזמן שבו המדינה דרוכה ורק מחכה לפיגוע נקמה. בואו נאמר שהרעיון הדיר לא מעט שינה מעיני אישתי שתחיה.

אבל כמה מילות הרגעה מעופר אוגש, מי שיוביל את המסע, עשו את העבודה ומהר מאוד מצאתי את עצמי עומד וממתין ב-2:30 בלילה לאיסוף והנסיעה לאילת. אל מעבר הגבול בין העיר הדרומית לעקבה הגענו בדיוק כמתוכנן והמשתתפים במסע, 16 במספר, לא כולל שני ג'יפי ליווי עם טרקטורונים על גבי עגלות.

תוך דקות כבר עלינו על ציוד הרכיבה – ביגוד מלא, מיגון, קסדה, כפפות ומגפי רכיבה והתחלנו להתקדם ולהתעסק בפרוצדורות חציית הגבולות. אחרי החתמת דרכונים ותשלומי אגרה למיניהם, כבר היינו בצד הירדני. אך שם הכל מתנהל באדישות האופיינית לממלכה הירדנית ולהשפעה הבריטית. מחלון לחלון עברנו וכשעתיים אחר כך כבר נתנו בגז אל עבר עקבה. כי כל מסע טוב מתחיל עם פלאפל מקומי.

הפלאפל היה די טעים, אבל הירדנים לא ידעו איך לאכול אותנו. פתאום, באמצע השלווה, מסתערת על עקבה שיירה של כלים לא מזוהים ורועמים, משהו בין אופנוע למכונית רק עם ארבעה גלגלים (טרקטורונים ואופנועים אינם חוקיים בירדן בשל ניסיון התנקשות במלך בשנות השבעים). האמת, שגם אם היינו עוברים כך במרכז תל-אביב היינו מושכים לא פחות תשומת לב.

עם בטן מלאה, עלינו על הכלים ושעטנו לעבר האוטוסטרדה, ממנה ירדנו כמה עשרות קילומטרים אחר כך לכיוון וואדי ראם לא לפני שמילאנו את מכלי הדלק עד הפקק. מהג'יפ המשטרתי נפרדנו מייד עם הירידה לשטח ועוד לפני שהספקתי להתרגל שוב אל האאוטלנדר 800 שהועמד לרשותי, אנו נעמדים בראשה של דיונת חול נובי. עופר אוגש עושה לנו הכרות ראשונית עם המדבר העצום שנפרש בפני גלגלינו וחמי המזג שבנינו מקבלים כמה דקות של פורקן חולי. פורקן לא היה שם, אלא יותר בכיוון של חימום כלים וטעימה קלה ביותר ממה שצפוי בהמשך היום.

והיום הזה העמיד בפנינו כמה מהנופים המרהיבים שראיתי מעולם. משטחי חול עצומים, מישורי מלח מאגמים שיבשו, הרים אדירים ושקיעה אחת עוצרת נשימה. ואה, כן, גם את הדיונה הכי מטריפה שראיתי מעולם. רוחבה מאות מטרים וגובהה נמתח עד השמיים. אחרי שאזרתי אומץ, גם אני הצטרפתי אל קבוצת המתחרעים בניסיון להגיע כמה שיותר גבוה במעלה השיפוע התלול, אבל איש לא הצליח להעפיל אפילו אל מחצית מגובהה.

על טיפות הדלק האחרונות הגענו אל עצירת הלילה הראשון – מאהל בדואי מתוייר וכצפוי, למרות ההמולה שהייתה במקום, זמן לא רב לאחר שקיעת השמש פרשנו כולנו אל שקי השינה.

בסביבות השעה שש בבוקר, רני פלג, עורך אתר השטח הישראלי ניער את הדרגש עליו נזרקתי וביקש שאקום כי וואלה, צריך כבר לזוז. להפתעתי, השרירים בגופי לא עושים סימנים של היתפסות ואחרי ארוחת בוקר (לבנה אורגינלית מעולה) וכוס תה, המדבר שב לרעום. את תדלוק הבוקר עשינו ב"תחנת דלק" מדברית, אם אפשר לקרוא לה כך, שבה הבדואי האחראי ממש ישן על הג'ריקנים. ילדי המקום כנראה מעולם לא זכו לאטרקציה כזו ובשלב מסוים היה ממש קשה להוריד אותם מהכלים.

ב"צרכניה" המקומית, או כפי שכינה אותה עופר – ה"YELOW", קנינו מים ושאר מתוקים, שיהיה ככה עם מה לשתות את הקפה. אחרי קמה קילומטרים בהם חצינו את פסי הרכבת החיג'אזית (מגיעה מאיסטנבול והייתה אמורה להמשיך למכה, אך מלחמת העולם הראשונה שינתה את התוכניות) עצרנו לאותו קפה מתבקש.

אותו קפה גם ציין פרידה מסוימת מהחולות הממכרים כי משם החלנו טיפוס ארוך ואתגרי במעלה 'ראס אל נאקב' – רכס הרים בדרך אל רמת המדבר המזרחית. עופר דאג להכנה נפשית – מסע האופנועים שערך כאן רק חודשים ספורים קודם לכן עבר בנקודה זו והעיק במאוד על הרוכבים. אולם, הטרקטורון הוא כלי מופלא ועביר מאוד, ולכן, רק אחרי שהיינו באותן שלוש עליות מאיימות, שאלתי את עופר מתי יגיע הקטע הקשה. "הוא כבר מאחורינו" הוא ענה ובאמת, הטרקטורונים בלעו כל שיפוע וסלע בזלזול מדהים.

לא. אבל במקום שנקרא קלעת פצוע עצרנו למלא את הבטן, שוב בפלאפל עסיסי. אחרי מנוחה קלה וטעינת אנרגיות, החלנו בטיסה על שבילי הרמה הסלעיים עד אשר עלינו אל הכביש המוביל לפטרה. גם כאן קיבלו את פנינו הילדים בכפרים המזדמנים, רק שחלקם כל כך התלהב שהחליטו לרגום אותנו באבנים. אין נפגעים לכוחותינו.

כשהשמש החלה להעלם איפה שהו בים שמאחורי ישראל, נכנסנו אל העיר פטרה (המודרנית) ומשם אל מלון מקומי. אחח... מלון. מלון זה אומר ארוחה דשנה, מקלחת, מים חמים וכמובן מיטה. אחרי יומיים אינטנסיביים של רכיבה, החוויה זהה בעוצמתה להגעה לגן עדן.

ובאמת, המים היו חמים, קילוגרמים של אבק הוסרו והארוחה הייתה טובה. ומה אחר כך? שינה כמובן.

את כל הבוקר של היום השלישי בילינו בטיול רגלי אל העיר הנבטית פטרה. המקום שנכנס בשנים האחרונות אל רשימת שבעת פלאי עולם מושך אליו מיליוני מטיילים מרחבי העולם ובצדק. מדובר באתר מדהים שהביקור בו מומלץ ואפילו חובה לכל אחד.

לאחר מכן שוב עלינו על הכלים ודרך כביש 'נקב אל נמלה' התחלנו בירידה ארוכה אל הערבה הירדנית, המקבילה אל הערבה הישראלית ואל ים החולות המקומי. מדובר בקילומטרים רבועים רבים של דיונות חול צהוב – מגרש משחקים מושלם, אם כי מסוכן ולכן יש להתייחס אליו בכבוד, ציין עופר.

אחרי שקבענו מספר כללי זהירות, כולם ללא יוצא מהכלל החלו לשעוט על הרי החול. עולים, יורדים, קופצים, מתחפרים ומה לא. פשוט לא רוצים שזה ייגמר. אבל אחרי כמעט שעה של אטרף, אנו שוב יוצאים לדרך וחוברים אל כביש הערבה הירדני. בדרך עוד עוצרים לארוחה דשנה נוספת, קפה, בקלאווה ומספר מילות סיכום, כי משם הדרך ישרה ומהירה אל הגבול. הביתה, אל ישראל שבה אסור לנסוע (בצדק) עם טרקטורונים על הכביש, שבה הטבע קצת שונה, אל קוביות הבטון והאספלט, אבל עם זיכרונות שיחקקו בזיכרון (ובמצלמה הדיגיטלית) עד סוף הימים. באופן אישי אני יכול לציין שמסע זה היה לאחת החוויות המוטוריות המשובחות שחוויתי בחיי, ויש לי כמה חוויות קודמות.

עכשיו כל שנותר לי לעשות זה להמתין להזמנה נוספת מצד מועדון קאן-אם של קבוצת עופר אבניר, לעוד מסעות מדהימים. לא משנה לאן, אני מגיע.


*הכותב היה אורח חברת עופר אבניר ומועדון קאן-אם בירדן