אישי: נפרד מהקסדה, לבינתיים

מה עם הכתבה על הXRX סופרמוטו? שואל אותי הקול בטלפון. אני לקראת סיום, יש לי עוד כמה תיקונים וזה בטח יעלה מחר- אני עונה ומסתכל על מסמך Word ריק שעוד לא כתבתי בו מילה חוץ מהכותרת. כבר שבוע וחצי שאני פותח את המסמך, חושב על המילים ואחרי שתי שניות מוצא את עצמי עצבני ומשחק בסוליטר. באמת שאין סיבה שאני לא אכתוב על הסופרמוטו הקטן שעשה את כל הדרך מקוריאה לארץ, במיוחד אחרי שנהניתי מהרכיבה עליו כל כך. מצד אחד אופנוע ה-125 הכי כיפי בארץ לדעתי ומצד שני האופנוע האחרון עליו רכבתי לפני שאפסנתי זמנית את הקסדה.

אני פותח את ספריית התמונות מיום הרכיבה על היוסאנג סופרמוטו בנחשונים ובמקום לקבל אנרגיה ולכתוב, ככל שהתמונה מוצאת חן בעיני יותר ככה אני מתקשה להעביר אל המסמך את התחושה של אותו רגע מצולם. במקום לחשוב על הבלימה או העברת הילוכים, אני חושב על זה שכבר עשרה ימים לא עליתי על אופנוע. במקום לשפוט את האופנוע, אני מוצא את עצמי תחת זכוכית המגדלת, מקבל ציונים נמוכים וכאילו נעלב בכל תמונה מחדש. כמה קשקושים יכולים לעבור לי בתוך הראש לפני שאצליח לנתק את עצמי מהתחושה שאכלו לי ושתו לי? הרי אפילו אני כבר הודאתי שהרכיבות האחרונות שלי סכנו אותי.

בעקרון יש לי הרבה מה לכתוב על ה- XRX125SM עליו רכבתי שלושה ימים בתנאים שונים ומשונים. יום אחד כדי לבצע סידורים אישיים בעיר, יום אחד כדי להגיע הביתה מתל אביב למודיעין ובדרך לבקר חברים ויום אחד במסלול בנחשונים ביום הדרכה של כפיר לוין במסגרת בית הספר לרכיבה פרו-ריידינג, בקורס רכיבה על מסלול למתחילים. אני יודע איך האופנוע מרגיש ומגיב, מודע לשיפור לעומת הדו"ש עליו מבוסס האופנוע וגם יש לי דעה טובה מאוד והמון מחמאות לאופנוע הקטן. אז איך זה שכלום לא יוצא מהראש?

כבר כמה פעמים סדרתי את הביקורת כלפי האופנוע על דף אמיתי מול העיניים. מבנה המושב, הרגליות, בלה-בלה כזה וסתם קטנוניות שלא ממש עקרונית לבן ה-16 שירכוש אותו. התמונות מיום המסלול מציגות אופנוע אחר, אפילו לי הוא מצליח להחמיא בתמונות. בכולן אני נראה בסדר גמור, לא רועד וללא קושי. אומנם בשלושת הימים עם האופנוע רכבתי עם חמצן בקסדה ואני יכול להעריך עד כמה האופנוע הזה קל ונכון לרוכב. אבל במקום להמשיך ולכתוב על האיזון והתפעול חסר המאמץ, אני רק חושב על הרכיבה עם קבוצת רוכבים על אופנועים מכל הסוגים והנפחים וחושב מתי שוב אני עולה לסשן רכיבה עם אופנוע אמיתי.

כל מה שעולה לי בראש זה דווקא מהלך העניינים מסביב לרכיבה באותו יום אחרון שלי על שני גלגלים וכל מה שאני שומע זה משפט אחד מיום ההדרכה "אור בלם ועוד קצת", משפט שמסביר למשתתפים בקורס איך בולמים בעדינות, אבל מזכיר לי איך מרגישים כרגע החיים האישיים שלי. אני חושב איך קמתי התלבשתי, שמתי אוכל בתיק הגב, דאגתי לסוללות טעונות שיספיקו לי ל-3 שעות של חמצן לקסדה. ציוד רכיבה הולבש, נשיקה לאישה ויציאה מוקדמת לכיוון נחשונים. האדרנלין והצפייה המאושרת העבירו את הרכיבה כאילו הייתה גיחה קצרה לסופר השכונתי. אבל למרות האושר והציפייה ליום חוויתי הכל היה עם הבלמים לחוצים, כמו שייאמר אחר כך בקורס, אור בלם ועוד קצת.

התמקמות מהירה לצד המסלול והיכרות עם כל מי שהופיע כדי ללמוד במקום סגור ובטוח עוד כמה דברים על רכיבה ותפעול של אופנוע. מבט על קטנוע, אופנוע 250 סמ"ק ומספר אופנועים 600 סמ"ק 800 סמ"ק וליטרים. סימון הקטנים כשותפים מתאימים ליכולת הפיזית שלי להמשך היום והקשבה לתדרוך הבוקר של כפיר. חישוב מלאי החמצן והסוללות וכמובן הבטחה להיות הכי קשוב לעצמי ולא להגזים או להזיק לעצמי. יום הדרכה עד הסוף, לא באתי להוכיח שאני יודע משהו אז אני יכול לקחת הכל לאט ולהיצמד לאיטיים יותר כדי לא להרוס לעצמי את החוויה.

סיבוב היכרות עם המסלול, אני מכוון את רף הציפיות שלי נמוך ככל האפשר, מתרגל מודעות עצמית ומבטיח לעצמי שאת היום הזה אני מסיים על הרגליים. בשביל ההגינות אני מציין לעצמי שהסופרמוטו הקטן וצנוע הנפח הוא האופנוע המתאים ביותר, באסופת האופנועים הנוכחים על המסלול, ליום ולמקום. אני יודע שאם רוכב אחר או אם היינו רוכבים לפני כמה חודשים המבנה והמנוע היו מאפשרים לי להקיף את המסלול עם היוסאנג XRX125SM באותה מהירות כמו אופנועי ה-600 הסופר ספורטיביים, אבל בחרתי להתחיל הכי לאט שאפשר.

בזמן שכל המשתתפים בקורס ממתינים בקוצר רוח בזמן הפסקות הלימוד והמנוחה לסיבובי התרגול, אני לקראת כל סוף סבב תרגול מחכה להפסקה ולשיעור בצל, לא רק כדי לשמוע מה יש לכפיר להוסיף, אלא יותר בשביל להשיב את הנשימה ולתת לגוף לנוח. כדי לשכוח מעצמי אני מתרכז כל הזמן במהלך השיעור ובמשתתפים, אני מנסה לראות עד כמה כל אחד מהם קשוב ולמדוד את ההתקדמות שלם. אני בוחן הכל, העיקר לא לחלק לעצמי ציונים.

עם התקדמות היום אני מרשה לעצמי יותר, החמצן מספיק והאור בלם ועוד קצת שמחזיק אותי בימים האחרונים מצליח להיכבות. הבחור עם הקטנוע מתקדם יפה, עוד אחד עם ליטר ממש משתפר ואני גולש לרכיבה עם אופנועים מהירים יותר. הדברים נופלים במקום הנכון ובדיוק כמו שכל האחרים מרגישים סיפוק מההתקדמות האישית שלהם, ככה אני משחרר קצת ומרשה לעצמי להיסחף במחמאות אישיות וטפיחות קלות על השכם. כמו בכל סיפור טוב, בדיוק לפני השיא הפתיע אותי הטוויסט, המפנה בעלילה שכבר השתחררתי וזרמתי לתוכה, מכשיר החמצן התחיל לצפצף ולסמן שאין עוד הרבה דקות של רכיבה.

בצעד מפתיע של מודעות ומשמעת עצמית ירדתי מיוזמתי, בפעם הראשונה בחיי, מהמסלול. החלטתי להביט מהצד ולחוות את האחרים, לנתח לעצמי את התנהגות האופנוע ולסמן מה אכתוב בבית ובדיוק אז החלו לזרום למסלול אופנוענים מוכרים, חברים מהתחום שבאו ליום תרגול חופשי על המסלול, יום תרגול שאמור לסכם למשתתפי הקורס את מה שלמדו ולאפשר למצטרפים החדשים לרכוב על מסלול ללא הדרכה. כמה מהם נגשים אלי ומתאכזבים לשמוע שאני לא אעלה על האספלט, אבל אף אחד מהם לא מאוכזב כמוני.

כפיר מסכם עבור כולם את החומר הנלמד ומדגיש את חשיבות התרגול. אני כאילו מקשיב ומרגיש שתי ידיים מחזיקות אותי מאחור וחונקות אותי. הגרון מוצף בעלבון, איך אני נותן לעצמי לוותר ככה על הרכיבה עם כולם? כמה חלש אני מרשה לעצמי להיות? אבל מצד שני אני יודע שבלי החמצן, אני עלול לסכן גם את שאר המשתתפים, גם להם אני חייב את ההוגנות שלא להפריע לביטחון. אני מנסה לחזור ולסכם לעצמי נקודות לכתבה ובמקום אני מנהל טבלה בעד ונגד המשך הרכיבה, אבל אני יודע שצריך להשאיר גם חמצן לרכיבה הביתה.

מחר אני אשב לסיים את הכתבה על היוסאנג 125 סופרמוטו, עכשיו אני יכול לסיים רק עוד משחק בסוליטר. כנראה שאני צריך לאמץ את העובדה שמעכשיו ועד שיחליפו את הריאות אני צריך לחיות על אור בלם ועוד קצת. לא לעצור את החיים, רק להאט חזק ולהסתכל על האחרים מהצד. לא לשקוע לתוך העצירה ולא לוותר לחלוטין, רק להאט משמעותית ולהגיע על תקן של צופה. אבל הכי חשוב, מחר אני חייב לסיים את הכתבה על הסופרמוטו.


*הכותב, אורן קוזלובסקי, הנו עורך אתר האופנועים ריידרס, חולה CF (סיסטיק פיברוזיס) מלידה, בן 36 וממתין להשתלת ריאות.