טראומה לאומית

סדר עדיפויות זו מילה מורכבת. ישראל מוכת אימת תאונות הדרכים, סופגת אבידות על בסיס קבוע והמספרים רק ממשיכים למלא את טבלאות הסטטיסטיקה. החיבור בין הרשות הלאומית לבין מחלקת הטראומה של ביה"ח שיבא נראה לפחות עבורי, לא רק כדבר הטבעי ביותר, אלא המוצדק שבהם.

מעבר לכל התרעומת על המצב העגום שאין סוף נראה לו, ואין (כנראה) מקום עבורו בראש סדר העדיפויות המדיני. אנו נשארים בסופו של מקרה, עם קומץ אנשים הפועל במתכונת טרופה על מנת לתת מענה מיידי שלאחר ההתרחשות. אין פתיחה יעילה יותר מלשבת ספונים סביב שולחן ולצפות במצגת הסברים מפיו של ראש מחלקת הטראומה בשיבא, ד"ר דניאל סימון. "מחלקת הטראומה בנויה ממספר שלבים אותם עובר הפצוע עד למעברו למחלקת השיקום".

בפורטרט דקדקני מציג ד"ר סימון את כל הליך הטיפול מנקודת התאונה בכביש ועד לרגע בו מוטל עליו ועל הצוות הרפואי לעמוד מול ההורים ולספר להם את אשר התרחש. הנתונים היבשים נראים מעודדים ביותר. מרגע הקריאה עד להגעה למקום התאונה חולפות 6 דקות, 5 דקות זהו זמן הטיפול המיועד, וכ-12 דקות לוקחות לאמבולנס להגיע לביה"ח. מיותר לציין, כי לא היינו זקוקים להבהרות מצידו של ד"ר סימון כי מדובר בשאיפות בלבד. בפועל, אין שום דרך לצפות כמה זמן יארך טיפול כזה או אחר ומהי חומרת הפגיעה בתאונות קשות לפני ההגעה לזירה.

ההתייחסות של ד"ר סימון, מתבטאת בעיקר בעקביות בנושא מעורבות נהגים צעירים בתאונות קטלניות. על מנת לסבר מעט את האוזן וגם את המרגש הלאומי, אציין כי אחוז התאונות הקשות, בהחלט פועלים לרעת כל צעיר המעורב בתאונת דרכים. מערך הטראומה פועל במתכונת מוסדרת תוך הקפדה על סדר פעולות מאוד ברור. לכל אחד תפקיד מוגדר כשאת ההחלטות בגין בהילות הטיפול לוקח רק אדם אחד האמון על צוות המחלקה התורן.

עבור הצוות הרפואי, קבלת פצוע הוא דבר שבשגרה, אך התמונה הכללית אותה משרטט ד"ר סימון, לא יכולה להיות קשה יותר עבור הפצוע ובו בעת, מאוד תמיכתית מצד הרופאים והאחיות. "המטרה עבורנו, היא לקבל את הנפגע ולהעניק לו טיפול המשכי". זה מתבטא בין היתר, גם בתחומי בריאות הנפש. עובדת סוציאלית היא הכרחית לכל תהליך השיקום. פגוע טראומטי עובר מכלול של תחושות פיזיות קשות מאוד, תוך התמודדות עם לחצים פסיכולוגיים עזים. לשם כך המשכיות הטיפול כוללת גם מרפאת מעקב ייחודית למחלקה אשר מרפדת את המשך דרכו של הנפגע ובמקביל, דואגת שהאינפורמציה תהיה ברורה עבור כל המעורבים.

בסיום המפגש אשר נגדע בעוד מועד, הבחנתי בקומץ האנשים אשר עוסקים במלאכה כמנוע העיקרי מאחרי הפרגוד. קשה לאמוד את תרומתם של אלו בנפגעי תאונות הדרכים. תחת הלחץ הבלתי פוסק והשהייה במחיצת קורבנות אשר נאנקים מכאב במשך תקופה ארוכה, הצוות הרפואי אמנם מתגאה בלא מעט יכולות טכניות מרשימות, אך בסופו של דבר, החולה זקוק לחום אמיתי בכדי שמלאכת השיקום תחל ברגל ימין.

במסגרת יישום המדיניות הכלכלית לשנת 2009, הוחלט בישיבת הממשלה האחרונה, על קיצוץ של כ-200 מיליון שקלים מתקציב הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. אם אכן יתממש הקיצוץ ביום א' הקרוב, מדובר בפגיעה מהותית במספר מישורים אשר בראשם תמיכת הרשות במערך בתי החולים, וביחידות הטראומה בפרט.

רק בשנת 2007 הועברו 570 אלף שקלים לכל אחד מ-6 בתי חולים בפריפריה (אשר ממילא סובלים במחסור בכוח אדם, ומערך מודרני). בעבר סבלו יחידות הטראומה בבתי החולים מרוחקי גוש המרכז ממערכי טראומה נחותים ובעזרת הרשות,הוקמו בכל אחת מהן יחידות מלר"ד (רפואה דחופה).

תקציב הרשות לשנת 2008, עומד על כ-2 מיליון שקל. במסגרת זו נרכשו כ-26 יחידות ניידות לטיפול בנפגעי תאונות דרכים, בזירה עצמה. מדובר בכלים כבדים אשר משמשים לחילוץ ולניסור מכוניות ומשאיות כבדות אשר לכודים בהם בני אדם. כפי שנראים הדברים כעת, תהליך ההשבחה השנתי והקריטי עבור כל היחידות הפועלות להגשמת הצלת חיי אדם, שוב עומד בצילן של החלטות משרד האוצר.

כתגובה להחלטת ישיבת הממשלה הקרובה, שיגרה יו"ר הרשות הלאומית זיוה פתיר, מכתב חריף ובהול לראש הממשלה אהוד אולמרט, על מנת למנוע את המהלך הקרב. מדיניות תקציבית או לא, שוב משחקים פה בחיי אדם.