נהרגים בתשלומים

מה עוד לא נאמר על תאונות הדרכים בישראל? הכל כבר נאמר. שיותר אנשים נהרגו על הכבישים מאשר בכל מלחמות המדינה כולל פעולות האיבה, שהנהג הוא האשם, שהתשתית לא ידידותית ושהשלטון חולה. בקיצור, הכל. אבל בזמן שכולם מדברים על בטיחות, אף אחד לא מיישם וחמור מכך, עוד מקצצים בתקציבה של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים.

אמש (ראשון) ציינה המדינה עוד מספר עגום בשישים שנות קיומה – את ההרוג השלושים אלף על כבישיה. שלושים אלף. מספר בלתי נתפס כמעט, מזעזע ואפילו מחריד. מספר השווה ערך לתושבי עיר בפריפריה לדוגמה. אבל איכשהו, כל מי שקרא את כותרות אמש, הנהן בראש בצער (במקרה הטוב) ושלוש שניות אחר כך כבר עבר לקרוא ידיעת חדשות מזעזעת נוספת על רצח ילדים או עוד נבחר ציבור שנתפס בקלקלתו.

מדוע? כולכם כבר מכירים את התשובה. המציאות בה אנחנו חיים הפכה אותנו לקהי רגש ולכן גם מספר מזעזע שכזה לא מצליח לגרום כמעט לאיש לקום ולעשות מעשה. החל מרמת האזרח – לשנות משהו בהרגלי הנהיגה הארורים שלנו, כי "כולנו נוהגים נפלא ורק רוצים להגיע במהירות לעבודה והביתה", וכלה ברמת מקבלי ההחלטות – שעדיין לא למדו דבר בכל הקשור לבטיחות בשישים השנים האחרונות. בשורה התחתונה, למרות הכל, אף אחד לא חושב פעמיים אם להיכנס לרכב בבוקר או לעלות על האופנוע בדרך לעבודה.

הסיבה הראשית לחוסר הרגישות שלנו למספר ההרוגים היא העובדה שאנו נהרגים בתשלומים. ביום ראשון תינוקת נדרסת תחת גלגלי מכונית אביה במגזר הערבי, למחרת שני הרוגים בתאונה חזיתית בכבישי הצפון, ביום השלישי אנו מסתפקים בארבעה פצועים קשה בהתהפכות רכב עם בליינים צעירים (אחד מהם ימות מפצעיו בעוד שבוע), ברביעי זקנה נקטפת במעבר חציה, בחמישי משאית פוגעת במונית והורגת ארבעה, בשישי כלום לא קורה ובשבת ההוא עם הגלימה והמגל ביד השלים את המניין עם רוכב אופניים בכביש החוף ומשפחה שחזרה מטיול בכינרת. ככה, כל אחד בתורו. העיקר שלנו זה לא קורה.

מנגד, אם ננסה לתאר את ממדי האסון בצורה מעט שונה, אולי המספר המזעזע יצליח לעורר כמה תאים רדומים במוח ולסלק את ההכחשה. מדי שנה, נהרגים על כבישי המדינה כ-500 בני אדם. פעם יותר ופעם פחות. מספר מקביל לכמות נוסעים בשני מטוסי ג'מבו. עכשיו, ירימו יד הקוראים מבניכם אשר היו מוכנים לטוס לחופשה בחו"ל אם בחוברת הדילים היה נכתב במפורש ובאותיות קידוש לבנה שמדי שנה יתרסקו שני מטוסי ג'מבו או כארבעה מטוסים קטנים יותר, בישראל באופן וודאי! בדיוק. אף אחד לא היה מעיז לעלות על מטוס וכלל לא משנה כמה הכל כלול בחופשה בטורקיה.

מצד שני, מייד עם התרסקות המטוס הראשון וקיפוח חייהם של כמחצית מההרוגים המיועדים לשנה הקרובה, נתב"ג היה נסגר כליל, סדרה של וועדות יצוצו, חוקרי תעופה ילקטו כל שבר ופיסת מתכת מהמטוס השרוף במטרה לפצוח בחקירה שתיארך חודשים ארוכים כדי לרדת לשורש הגורם לתאונה, המלצות יגובשו, מטוסים יקורקעו, מסלולים ישונו ויסללו וספק אם שר התחבורה שאול מופז ימשיך להתמהמה בהקמת מגדל פיקוח חדש. בטח כשהוא יודע שיש לו בלו"ז השנתי עוד התרסקות אחת לפחות עם כ-250 הרוגים נוספים.

ובחזרה מהירה אל הכבישים – משום שההרוגים בתאונות נפרשים על גבי שנה שלמה, הם פשוט מחליקים אל תוך הסטטיסטיקה ונעלמים. אף כביש לא נסגר או נסלל מחדש, לא הוקמו וועדות לטיפול בנושא, חוקרי התאונות המשטרתיים יכולים להקדיש רק זמן קצרצר לכל מקרה משום שהם טובעים בערימות של תיקים וממילא כל שבכוחם הוא להכריע מי אשם וחברת הביטוח של איזה צד תפצה את השני. ושר התחבורה... שר התחבורה עסוק במציאת אקזיט ממשרדו אל עבר משרד סקסי יותר, שיש בו פחות הרוגים.

ואם כבר נגענו בוועדות לבטיחות בדרכים, הרי שכולנו ראינו איך המלצותיה (הגם אם שנויות במחלוקת) של וועדת שינין שהעזה לראשונה להציג דרך פעולה למלחמה בתאונות, נזנחו מייד כשזה הגיע לשלב הכסף. ובעצם, מה הפלא, כשהאדם (דוד שנער) היושב תחת הכובע הקרוי "המדען הראשי של משרד התחבורה", אדם הקורא לעצמו מומחה לבטיחות בתחבורה ומחזיק בתארים רבים כל כך, מצליח להביא את עצמו להגיש ללא בושה מחקר שמציע לנהגים לפצח גרעינים תוך כדי נהיגה אם אלה מרגישים עייפים.

ואיפה זה משאיר אותנו? לא במקום טוב יותר ואפילו לא באותו המקום, אלא במקום גרוע בהרבה. אני שמשתדל להיות אופטימי בדעותיי, לא מצליח לראות את האור שבקצה המנהרה. אנחנו העוברים בדרך נמשיך לשלם את המחיר ונמשיך להתעלם. עד מתי?

עד שלא תהיה לנו יותר מדינה, או עד שנהפוך גם אנחנו לנתון סטטיסטי. רבים נוטים להאשים את השלטון, שהוא לא עושה מספיק. מצד אחד, זה נכון, הוא באמת לא עושה מספיק כדי למגר את מכת תאונות הדרכים, אבל ההבנה הזו אמורה לעורר אותנו ולהבהיר שאם אנחנו הנהגים לא נדאג לעצמנו, איש לא ידאג לנו. כל עוד נמשיך לנהוג כפי שאנו נוהגים וקצרה היריעה מלהכיל את הזוועות שמתרחשות בכבישים מדי שעה, לא ישתנה דבר. ואנחנו, אנחנו נמשיך לספור את ההרוגים ה-30,001, 30,002 וכן הלאה ונמשיך למות בתשלומים.