צילומים: ירון אדרי
במעבר הגבול הירדני לא דיברו עברית. גם אנגלית לא. המילה היחידה שעוד איכשהו הצליחו להבין חלק משומרי הממלכה ההאשמית היתה "ראלי", וזה רק בגלל ש-24 שעות קודם לכן עבר שם הצוות הישראלי חמוש ברכב המירוץ של יובל מלמד ומיקי יוחאי.
קצת מוזרה ההרגשה. אתה עומד מטרים ספורים מהשביל בו עוברות מכוניות המירוץ, ומסביבך מדברים רק ערבית. כישראלים, למדנו לייחס לשפה קונוטציות שליליות והמילים היחידות שעוד איכשהו נכנסו לז'רגון שלנו הן בדרך כלל קללות. העומדים לידך יודעים שאתה לא שייך, אבל נראה כי אין זה מעניין אותם. היום יש לכם דבר משותף, אהבה לספורט המוטורי. מאוחר יותר, אף פגשנו דוברי עברית מרמאללה, האחראים על ענפי ספורט זה ברשות הפלסטינית. "חבל שאי אפשר לעשות אירועים משותפים" הם אומרים לי. בהחלט חבל. גם חבל שלעומתם, אנו נאלצים לערוך אירועים במחתרת.
הרגשת הקירבה היתה גדולה יותר בסרוויס, האיזור בו ממוקמות הקבוצות בימי המירוץ. כבוד הוא דבר חשוב בעולם הערבי, והמתחרים מקפידים להעניק אותו לקולגות שלהם ולא משנה אם הם יהודים מישראל, נוצרים מלבנון, מוסלמים מקטאר או בדואים מירדן. לרגע נראה כי ההבדל היחיד הוא המספר השונה בין רכב מירוץ אחד למשנהו.
על פרישתם של יובל ומיקי שמענו במהלך יום המירוץ השני עם הגיענו לסרוויס. קיווינו שמדובר במשהו שולי שייאפשר לצוות להמשיך עד לעצירת הטיפולים הבאה, אך זמן קצר מאוחר יותר הגיע מיקי והבנו שהכל נגמר. שעה אחר כך הגיע יובל, שהמתין לרכב החילוץ. בינתיים, המתחרים שעברו לידנו עצרו לשנייה בכדי להביע את צערם על הפרישה. מכובד מצידם.
האכזבה וה"בעסה" המתלוות לפרישה מכל דבר בחיים, בעיקר אם הוא מוצלח, מוכרות לכולנו. אתה עושה הכנות גדולות ומשקיע כסף, רק בכדי שבורג סורר יכניע אותך בסוף. אפשר להבין את מה שעובר על יובל, ואנו מקווים שזה אכן יחזק אותו לקראת המירוץ הבא. בהצלחה.
